יום אחד, אתם שומעים שהילד או הילדה הקטנים שלכם, החלו לחזור על מילים או הברות והם החלו להשחיל "מילות פקק" בדיבור (אה…וזה וזה…). המצב החמיר בימים האחרונים, וכאשר אתם מתייעצים עם אנשים בסביבתכם, חלקם אומרים לכם: ״ עזבו, זה יעבור." אבל אתם דואגים ומבולבלים. מהו הדבר הנכון לעשות?
ובכן ראשית… לנשום עמוק.
תופעה של גמגום בגיל הרך נפוצה מאד (קיימת אצל 5% מהילדים) ומופיעה לרוב לפני גיל 3 שנים. אצל מרבית הילדים הגמגום יחלוף ללא כל צורך בהתערבות מעבר להדרכת הורים ורק אצל 1% מהאוכלוסייה, הגמגום יהפוך כרוני.
בהעדר הדרכה והכוונה מתאימים, תגובת סביבתו של הילד/ה (הורים, משפחה, חברים, הגננת) עלולה לכשעצמה לגרום לילדים להתאמץ להימנע מרגעי הגמגום ובכך להיכנס למאבק.
מכלול תגובות אלו של הילד ושל סביבתו לגמגום, עלולים להכניס את הילד למצב של סחרור, שתוצאתו עלולה להיות החמרה של הגמגום. מתן מענה מוקדם, גם אם בהדרכת הורים בלבד, יכול למנוע את הגדלת כדור השלג.
גם אם נקודת המוצא היא שסביר שהגמגום ייפסק מעצמו, הרי שהתעלמות או המתנה ללא מתן יחס מתאים, מותירה את הילד לבד עם חרדותיו, ואת המשפחה במצב של חוסר וודאות. לעתים די בפגישה אחת או שתיים עם קלינאי תקשורת, על מנת להקל על הילד ועל המשפחה ולאפשר להם התמודדות טובה בתקופה זו.
רחלי עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת רגשית ומדריכת הורים לילדים בגיל הרך מתארת:
בדרך כלל כשאני פוגשת הורים מיד לאחר האבחנה, מדובר ברעם ביום בהיר, הלם. גם אם הם תיארו לעצמם שהילד עם לקות, רק לא יודעים מהי. מצד אחד יש את המימד של ההכחשה "הם טועים, זה לא נראה עליו", ו/או "הוא תקין לחלוטין, לפחות נהנה מהקצבה שהוא מקבל". ומצד שני, הכאב והצער נוכח, קיימת תחושה של איבוד ילד – במונח המקצועי זה נקרא: נוכח נפקד – הילד נוכח, אך הילד שחלמו עליו איננו. "לפני האבחנה, הוא לא התנהג ככה", "הוא יוכל להתגבר על זה, ולהיות כמו ילד רגיל", התגובות יכולות להיות בעת ובעונה אחת מאותם ההורים שנעים על רצף הכאב וכמות המידע שאינו ברור להם עדיין – "למי פונים, מה עושים, היכן הילד ילמד, איך נטפל, לשתף או לא לשתף את המשפחה הקרובה". ועוד…
וכל התגובות הן נורמטיביות, לגיטימיות לתחושות שעולות בהם.
הרגשות הקשים שנמצאים שם לרוב יהיו בעיקר כאב ובלבול.
בדרך כלל כשנולד ילד, אנחנו כהורים, מתכננים לו את החיים – לאיזה מעון נשלח אותו, היכן הוא ילמד בבית ספר, איזה חוגים הוא ילך ולאחר מכן איך הוא יראה כשיהיה בחור. ופתאום, רכבת החיים נעצרת, סוטה מהמסלול הידוע והקבוע שלה, תחושה של עצירה מוחלטת. משהו ברצף של הזמן מתבלבל. פתאום עולות מחשבות על העבר ועל העתיד – מה היה לפני האבחנה? / מה יהיה אחרי? / מציעים הרבה טיפולים, אז יש תקווה שהילד ישתנה? / מה יהיה מסלול חייו? / הוא יוכל להתחתן בכלל?…
אלו תחושות לא פשוטות של הורים שלרוב לוקח זמן עד שהם מביאים אותן לחדר. התחושות יכולות להסתתר לפעמים מאחורי מסך של הכחשה או להסתתר מאחורי כעס על הצוות המקצועי שלא רואה מספיק את היכולות את הילד או לא מקדם אותו מספיק.
שואלים אותי מה את אומרת להורים שמגלים ביום בהיר שונות אצל הילד שלהם?
אז קודם כל אני מקשיבה כי כל הורה מביא משהו אחר לחדר. לפעמים אנחנו מגלים פער בין איך שהאמא מקבלת לאב שמקבל את האבחנה. אם דיברנו על שלבים בקבלה של השונות של הילד אז גם המענה הוא אחר. יש הורים שירגיע אותם מידע ספציפי על האבחנה, ויש הורים שזה רק יציף אותם ונדבר על ההתנהגויות של הילד בבית ואיך זה קשור לאבחנה. ויש הורים שאני שם כדי לשהות בכאב שלהם, לחוות איתם את החוויה של החוסר אונים והבלבול, לשמוע במדויק איך היה האבחון עצמו ומה עבר להם בראש. ואז הם מתפנים ללמוד את הילד, איך לקדם אותו ולהכין אותו לחיים. המטרה שלי היא להביא אותם להשלמה- אני קוראת לזה: להיות שלם ולא מושלם.
רק לאחר שלב ההשלמה הראשוני, שגם הוא יכול להשתנות מידי תקופה, ההורים מקבלים כוח להתמודד עם השונות בבית. לרוב אמליץ על תיווך נכון של השונות של הילד לשאר בני המשפחה. חלק מההורים יערכו פתיחות בצורה מיידית וחלקם יפעלו פחות מהר ויחושו שהם מתמודדים עם סוד שכרגע עובר חשיפה. גם עבור החלק הזה ניתן ללוות אותם צעד בצעד ולסייע להם לגרום לפתיחות משפחתית ולתחושה של שקיפות בכדי לאפשר לילד מצע של שיתוף.
לאחר שלב השיתוף בבית הרבה מההורים שואלים כיצד ניתן לתווך את השונות למסגרת הלימודית. גם כאן סוג ההורים משפיע, חלקם ירצו לשתף וחלקם פחות. אני מסבירה להורים כי ישנו משולש ביטחון עבור הילד והוא קודקוד שבו נמצא הילד, קודקוד בו נמצא ההורה וקודקוד שבו נמצאת המסגרת הלימודית. כל זמן שהקשרים בין חלקי המשולש מתקיימים בצורה טובה הבטחון של הילד נשמר ולכן חשוב ליצור שיתופי פעולה בין חדר הטיפול הפרטני שקורה מחוץ למסגרת אל תוך המסגרת עצמה. שיתוף פעולה הורים-צוות זאת מילת המפתח.
משפט לסיכום.
הורים הם המומחים לילד, אנחנו כמטפלים אולי יודעים לתת כלים, מידע שיכול לעזור להורים ולילד, אבל לדייק את זה לילד ולדעת מה נכון לו, זה ההורים מרגישים. וחשוב לשמור על הביטחון הזה, לצד הידיעה שהילד הוא מורכב מחלקים רבים שגם כהורים אנו לא תמיד מודעים אליהם, ובהדרכה זה המקום ללמוד אותו ביחד ולעזור לו לגדול ולהתמודד עם החיים.
ואל תתביישו לפנות לעזרה. זה רק מראה כמה אתם רואים את הילד, מכווננים אליו. אני מעריצה הורים שבאים להדרכה ועושים עבודה, וזה משפיע, לא רק על הילד. גם על מעגלים נוספים – זוגיות, תקשורת בינאישית, לא נשאר רק שם.
תודה רבה.
