בתקופה האחרונה אנחנו מוצפים בבקשות סיוע לאנשים שחווים החמרה בגמגום או לילדים שמופיעים אצלם סימני חרדה ומאפייני גמגום. עקב המצב הביטחוני החמור.

זה הזמן לא להחמיר את החוויה שלכם אלא לתת לה מענה מיידי.

חשוב להבין כי חרדה היא לגיטימית בתקופה זו, והגיוני שבזמני חרדה חווים שינויים בשטף הדיבור.

אך כדאי להכיר דרכי התמודדות עם השינויים בדיבור כדי לא ליצור מאבק עודף והחמרה מוגברת.

כשיוסי ט. מאשקלון סיפר כי לאחרונה מרוב מאמצים להוציא את המילה הוא מעדיף לשתוק ניתנה בנו ההבנה כי יותר גרוע מהחמרה במאפייני המאבק זאת ההימנעות וההסתגרות שנוצרת כתוצאה מהקושי בדיבור.

מה זו הימנעות:

הימנעות היא מושג פסיכולוגי המתאר התנהגות שמתרחשת על מנת למנוע גירוי בלתי נעים.

חשוב מאד להכיר בקשר בין חרדה והימנעות. חרדה מעודדת הימנעות, כלומר, מכיוון שאנחנו חרדים מפני תחושות שליליות מסוימות (כישלון, ביקורת, כעס) אנחנו נמנעים לעשות את מה שעלול להוביל אותנו לתחושות אלו. אבל אם לסבך עוד קצת את הסיפור חשוב לומר כי אנו נמנעים גם מהחרדה עצמה, מן הרגשות והמחשבות הבלתי נעימים שהחרדה מייצרת. אנחנו נמנעים מדברים שאנו תופסים אותם כמעוררי חרדה.

אז כיצד לשכנע אתכם שלא לשתף פעולה עם החרדה ולנסות להימנע מההימנעויות שלכם?

ראשית, ברור כי ככל שתמנעו מדברים שעשויים לקדם, לגדל או להעשיר את חייכם, כך גדל הסיכון שתעצרו את ההתפתחות האישית והחברתיים שלכם. שנית, הימנעויות מובילות לתחושות של כישלון, לירידה בערך ובביטחון העצמי ולהיחלשות נפשית. שלישית, וזאת יש להבין, הימנעויות עוברות תהליך של הכללה. כלומר, כאשר טקטיקת ההימנעות מוכיחה את עצמה כמוצלחת במובן שלא מרגישים חרדה, כך גדל השימוש בהימנעויות והוא מתפרס על פני שטחים נרחבים בחיים ובאישיות, באופן שכזה התפקוד שלנו הולך ומצטמצם לאזורים בטוחים, הנעשים קטנים יותר ויותר, נקיים מחרדה. יכולת ההתמודדות שלנו עם חרדה פוחתת וגם המוטיבציה לעשות זאת.

אל תתמודדו עם זה לבד.

כמה טיפים מעשיים:

1. חזרו לשגרה – מומלץ לחזור בהקדם להרגלי שגרה בריאים כמו: זמני קימה ושינה, תזונה נכונה ופעילות גופנית ביתית. סדר יום חזרתי יכול לסייע רבות בהפחתת החרדה.

2. קחו את הזמן – להסתגל לקצב דיבור איטי יותר שמגביר תחושת שליטה ולא דיבור מתוך דחף לסיים.

3. תעצרו – לנסות לעצור לנשום בסוף כל 2-3 משפטים, לא מומלץ לדבר על שאריות אוויר.

4. תשתתפו – לנסות להגביר השתתפות בסיטואציות דיבור נוחות, להחליף פחות מילים ולתת לעצמינו חוויה של ביטוי עצמי.

5. תתייעצו – עם קלינאית תקשורת המוכשרת לתחום הגמגום על התאמות אישיות.

מוזמנים לפנות אלינו ולקבל יעוץ האם אתם זקוקים לאבחון מעמיק.

בכתבה זו נציג מושג שרווח באוכלוסייה הכללית המופיע במידה מסויימת אצל כל אדם בכל גיל ושמו הימנעות!

מה זו הימנעות:

הימנעות היא מושג פסיכולוגי המתאר התנהגות שמתרחשת על מנת למנוע גירוי בלתי נעים.

הילדה שלך אמורה להיבחן הבוקר אבל היא מתלוננת על כאבי בטן ובחילות. בדמעות שליש מתחננת לפניך לא ללכת לבית הספר, רק היום… היא מעדיפה להימנע.

אתם אנשים שלא מחבבים חיות מחמד ובזמן הליכה סתמית ברחוב מתקרב אליכם כלב בדיוק מהזן הכי פחות חביב עליכם. מסתבר שתעברו לצד השני או תתרחקו מספר מטרים כדי להימנע מגירוי לא נעים.

הסיפורים היומיומיים הללו מספרים כולם על קיומה של חרדה שאיתה מתמודדים יותר ויותר אנשים בעולם, זאת על רקע אורח החיים רווי המתחים של המציאות בה אנו מתקיימים. החרדה פנים רבות לה. לעיתים נוח לי יותר לתאר את החרדה כמעין יישות, אשר בבעלותה נמצאת חנות תחפושות גדולה. בכל פעם היא יכולה להתחפש שונה, להחוות אחרת, להתחכם. אך בסופו של דבר מדובר באותו העניין. מדובר בחרדה. חרדה יכולה להתבטא בביטויים גופניים רבים כגון כאב ראש, סחרחורות, כאבי בטן, מועקה בחזה, מיחושים בגרון, נימול בידיים וברגליים ועוד. חרדה יכולה להתלות על מצב רוח כלשהו כמו דכאון או להתחפש דרך רגש של ריקנות. חרדה יכולה להיצמד או לייצר מחשבות שליליות בנוגע לעצמנו (אני לא טוב מספיק, אני לא יכול, זה לא מתאים לי..) ולעולם (הוא לא סובל אותי, מסוכן מדיי כאן).
חשוב מאד להכיר בקשר בין חרדה והימנעות. חרדה מעודדת הימנעות, כלומר, מכיוון שאנחנו חרדים מפני תחושות שליליות מסוימות (כישלון, ביקורת, כעס) אנחנו נמנעים לעשות את מה שעלול להוביל אותנו לתחושות אלו. אבל אם לסבך עוד קצת את הסיפור חשוב לומר כי אנו נמנעים גם מהחרדה עצמה, מן הרגשות והמחשבות הבלתי נעימים שהחרדה מייצרת. אנחנו נמנעים מדברים שאנו תופסים אותם כמעוררים חרדה- כך למשל אותה ילדה שחרדה מפני המבחן, היא מנסה לבטל את אירוע הדחק כדי להימנע מהכישלון במבחן, אבל היא עושה זאת גם כדי לא לחוש את אותה חרדה בלתי נסבלת שהיא מרגישה בבוקר. אם אמה או אביה יוותרו לה על המבחן ייפסק כאב הבטן והלחץ יעבור. אפשר לומר שדבר דומה קורה לאימה של הילדה, כאשר היא עצמה חשה חרדה למראה ביתה הסובלת. שתיהן תרגשנה הקלה אם תוותרנה על המבחן.
אז כיצד לשכנע אתכם שלא לשתף פעולה עם החרדה ולנסות להימנע מההימנעויות שלכם? ראשית, ברור כי ככל שתמנעו מדברים שעשויים לקדם, לגדל או להעשיר את חייכם, כך גדל הסיכון שתעצרו את ההתפתחות האישית והחברתיים שלכם. שנית, הימנעויות מובילות לתחושות של כישלון, לירידה בערך ובביטחון העצמי ולהיחלשות נפשית. שלישית, וזאת יש להבין, הימנעויות עוברות תהליך של הכללה. כלומר, כאשר טקטיקת ההימנעות מוכיחה את עצמה כמוצלחת במובן שלא מרגישים חרדה, כך גדל השימוש בהימנעויות והוא מתפרס על פני שטחים נרחבים בחיים ובאישיות, באופן שכזה התפקוד שלנו הולך ומצטמצם לאזורים בטוחים, הנעשים קטנים יותר ויותר, נקיים מחרדה. יכולת ההתמודדות שלנו עם חרדה פוחתת וגם המוטיבציה לעשות זאת.
לפני שנענה על השאלה אז איך אפשר להתמודד עם החרדה נצלול להימנעות שקשורה לגמגום. איזה סוג הימנעויות יש לאנשים שיש להם גמגום?

סוגי הימנעויות לדוגמא:

• הימנעות משימוש במילים מסוימות. הדובר מחליף מילים "קשות" למילים "קלות" יותר, בהן הסיכוי לגמגם הוא פחות.
• הימנעות מצלילים מסוימים. אנשים עם גמגום לומדים עם הזמן באילו הגאים הם מגמגמים יותר ולכן זה יוצר מצב של ביצה ותרנגולת, נוצרת הימנעות וחרדה מהגמגום בהגאים מסוימים שגורמים לגמגום רב יותר, במצבים בהם יש צורך להגיד אותם.
• הימנעות מאנשים מסוימים כמו דמויות סמכותיות, אנשים לא מוכרים, חברים חדשים ועוד..
• הימנעות ממצבי דיבור למשל: הימנעות מהקראת טקסטים, הימנעות מעריכת פרזנטציות, מדיבור בפני קהל ועוד..

איך מתפתחת התנהגות הימנעותית מבחינה תיאורטית?

1. רצון לדבר ⇦ גמגום ⇦ מעין עונש (ע"י היחיד או הסביבה). כלומר: אדם אומר מילה, מגמגם בה וכתוצאה מכך יכול לחוות נעיצת עיניים, הערה כלשהי מהסביבה, חוסר מובנות מול בן השיח או רגש של אכזבה, תסכול או בושה שמהווים מעין עונש.
2. בפעם הבאה שהוא צריך לומר את המילה הזו בה גמגם, נוצר סדר חדש:
   מילה ⇦ תחושת חרדה ⇦ גמגום ⇦ עונש. כלומר: בפעם הבאה שהאדם יצטרך להגיד את אותה המילה, הוא יחוש חרדה מלחוות שוב את אותה חוויה שחווה בפעם הקודמת.
3. בפעם השלישית: מילה ⇦ חרדה ⇦ התנהגות הימנעותית ⇦ ירידה מיידית ברמת החרדה ⇦ חיזוק להימנעות מאמירת המילה.

# כך ההימנעות נלמדת על ידי התניה, ולמעשה נוצרת למידה מוחית בכדי להימנע מגירוי לא נעים.

אז מהן דרכי התמודדות עם הימנעות:

• זיהוי– זיהוי ההימנעויות ויצירת רשימה של ההימנעויות.

המטופל בוחר מצבים בהם קיימת הימנעות איתה הוא מתמודד.

• דירוג– דירוג הסיטואציות מהקל אל הכבד- מבחינה רגשית.

המטופל יצור רשימת תוכנית התערבות הכוללת התמודדות עם מצבי ההימנעות בצורה  מדורגת.

• ניתוח– ניתוח המצבים שבהן יש הימנעות

על המטופל לערוך עם הקלינאית שיחות הבנה על מה מזין את ההימנעויות השונות.

• עבודה הדרגתית– חשיפה למוקד החרדה תוך עליה הדרגתית במורכבות המשימה.

המטופל יתבקש להישאר במצב מעורר חרדה נמוכה ולא לברוח מהסיטואציה, לא יתקבל חיזוק של הפחתת החרדה באופן מיידי אלא מיתון של תחושת החרדה תוך שימת לב שהמצב אינו גרוע כל כך. תחושות החרדה ילכו ויתמתנו עם הזמן, ובכך שוברים את מעגל החיזוקים של ההימנעות. החיזוק החדש יגרום להתניה מחדש.

מבחינה התנהגותית יש לעבוד על חשיפה, החשיפה צריכה להיות הדרגתית ומותאמת לאדם עצמו. לא נבחר אירוע מעורר חרדה ב- 100%. יש לזהות את יכולת המטופל להתמודד עם הסיטואציה בשלב הרגשי בו הוא נמצא, אך לוודא שהסיטואציה לא מאיימת עליו ברמה שלא יוכל להתמודד איתה.

ניקח בחשבון שיש מצבים שהחשיפות הללו לא יצליחו, אך נוכל לנתח זאת עם המטופל וללמוד מכך.

ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית מתארת באחד מהפודקאסטים שלה כי ישנם רווחים משניים שמקשים על האדם לסיים עם ההימנעות, ושההשתתפות במשהו כוללת גם סיכון להיכשל, והצד שאולי ניכשל מסכן את תחושת הערך שלנו.

תינוקות נולדים עם אומץ ורצון להתנסות בדברים. עם ההתבגרות יש יותר צמצום של מרחבי הבחירה של האדם, וניכרות העדפות ברורות של תחומי השתתפות בחיים. אין אדם שלא נמנע ממשהו אך השאלה היא באיזו רמה ועד כמה ההימנעות הזו פוגעת לו בתפקוד ובחוויית החיים.

החיים של אנשים מצליחים הם מלאים בחוויות וגם בכישלונות.

משפט לסיכום: תשאלו את עצמכם: בעוד 10 שנים, עם מה נרגיש טוב יותר, עם זה שלא עשינו את מה שרצינו, או עם זה שניסינו ויזמנו? עלינו לפחד מההחמצה של הזדמנויות, חוויות, למידה, להיות נוכח ולהיות פתוח למה שקורה. כשאנחנו מפחדים מלהחמיץ, אז הפחד מכשלון מתגמד. אדם שבוחר כן ליזום או להשתתף, הוא מתנסה ומשתפר. באופן טבעי אחרי שיעשה משהו פעם אחת, הוא כנראה יעשה זאת טוב יותר בפעם הבאה.
הפתרון נמצא בהימנעות מהימנעות.

מקורות:

Avoidance Reduction Therapy for Stuttering (ARTS®): An Overview
Vivian Sisskin, University of Maryland, Maryland, USA; Sisskin Stuttering Center; Virginia, USA
Mark Baer, Sisskin Stuttering Center, Virginia, USA

כתיבה:

חגית אורנשטיין ורבקה אלימלך- קלינאיות תקשורת מקצועיות בטיפול בהפרעות שטף וגמגום.

מאת שרון שיש ורבקה אלימלך קלינאיות תקשורת בנובוטוק.

התנגדות יכולה לעלות בהרבה מהקשרים הבינאישיים שלנו בחיים, ובין היתר בקשר שבין מטופל למטפל ולתהליך עצמו.
בהקשר של טיפול בגמגום, לכל אורך התהליך יכולות לעלות התנגדויות: התנגדות לתרגול, התנגדות לביצוע הטכניקה בקליניקה, התנגדות להעברת הטכניקה החוצה לחיי היומיום, התנגדות לשיתוף פעולה בחלק הרגשי שבטיפול ועוד..

נתחיל בלהסביר את המושג התנגדות לפי הפורטל לשירותים פסיכולוגיים. התנגדות היא מושג מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הגדיר התנגדות כ"כל מה שמפריע להמשך העבודה". כלומר, התנגדות היא כל התנהגות של המטופל, מודעת או לא מודעת, אשר מונעת מתוכן מודחק לעלות למודעות ובכך מפריעה לעבודה הטיפולית. למעשה, להתנגדות יש פונקציה הגנתית, שמטרתה להשאיר תכנים מודחקים (זיכרונות ואירועים טראומטיים מהעבר) בלא מודע, כלומר הגוף מזהה ß ומאותת סכנה. מנגנוני הגנה פועלים בטיפול כסוג של התנגדות נגד ההחלמה, הריפוי שמציע הטיפול.

אז לפי גישה אחת, התנגדות עלולה להקשות על תהליך טיפולי ועבודה טיפולית, שכן על המטופל להפגין מידה של שיתוף פעולה, כדי לאפשר לטיפול להתרחש, לפי ההסתכלות הזו נעשית התבוננות על ההתנגדות- מפני מה ההתנגדות מגנה, ונעשה ניסיון לפרש אותה, זאת, על מנת להביא למודעות המטופל את האופן בו ההתנגדויות חוסמות ומקשות עליו בתהליך הטיפולי. על המטפל לזהות את ההתנגדויות, להקשיב להן, לשקף אותן למטופל ולערוך יחד איתו מסע של הבנה על מהותה של ההתנגדות ומציאת דרכי התערבות יעילים.

אז אם נצלול להתנגדות שיכולה להופיע מול הטמעת הטכניקות הנלמדות בקליניקה בטיפול בגמגום נוכל לשמוע אמירה כמו: "אני לא רוצה לדבר בקצב שנוח לי ובטכניקה שלמדתי". נערוך קודם כל זיהוי, ונשקף למטופל את האמירה שוב, נתקדם לניסיון פירוק וחשיבה על אותה אמירה- על מה זה מגן? אולי על השינוי שאני מפחד לעבור? אולי מטרידה אותי המחשבה מה יחשבו עלי? אולי אני מפחד להישמע אחרת?.
כחלק מההתבוננות על ההתנגדות לפעמים המטפל יציע אפשרויות שונות למחשבות חילופיות- מה הרווח מול ההפסד אם אני ממשיך לדבר במאבק? ומה הרווח מול ההפסד אם אני מדבר בקצב נוח? האם אני "משתנה"? האם יזהו זאת בסביבה?, האם זה קשור למקרה בעבר שמשפיע עלי?
מה אני יכול לפספס בדרך כשעולה ההתנגדות? איפה אני מרגיש שהמסר שאני מעביר ברור יותר?

על פי פסיכולוגית האגו, ניתן לראות גישה אחרת להסתכלות על התנגדויות לפי פרויד, האגו מעצב אישיות ומטרתו לפשר במציאות ולאזן בין האיד- הצרכים והדחפים, לסופר אגו- ערכי המוסר והמצפון. האגו המאזן מעלה חלק מההתנגדויות.
ממשיכי פרויד טענו שצריך להתייחס בעדינות להתנגדויות שנכללות כחלק ממנגנון ההגנה ולהסתכל על ההתנגדויות כיצד הן עוזרות לי להתנהל בעולם. לפי גישה זו, ללא סתירה למנגנוני ההגנה, נעשות התאמות וגמישות מצד המטפל ומציאת דרכים יעילות ומותאמות להתמודדות עם ההגנות, למשל: למטופל יש בחירה מתי להשתמש בקצב שנוח לו לדבר בו עם הטכניקה, המטופל יכול לבחור להשתמש רק בחלק מהטכניקות, ובעצם קיום הדרגתיות במצבים בהם המטופל ישתמש בטכניקה.
לפי מחקר משנת 2001 של לארי ושותפיו, מטופלים שחווים התנגדות ברמה גבוהה לטיפול, שיטת הטיפול האפקטיבית יותר עבורם היא טיפול עקיף, הובלה של המטופל לחשיבה עצמאית ומציאת דרכים שיועילו לו תוך אי סתירה להתנגדויות שעולות.  ומטופלים ברמת התנגדות נמוכה יגיבו טוב יותר להתערבות ישירה כמו הדרכה והכוונה גלויה של המטפל ליעדי הטיפול ולדרכי העבודה הנכונים לדעתו למטופל.
ריכוך ההתנגדויות גם נקשר לברית הטיפולית שנוצרת בין המטפל למטופל.
השאיפה היא שהאינטראקציה במשך הזמן שנוצרת תהיה בטוחה ואמיתית, ללא דעות קדומות מצד המטפל. המטפל שואף לאפשר מקום בטוח בו נוצר אמון הדדי.
כאשר נוצר קשר חזק עם האחר, ניתן ליצור שיקוף של ההתנגדות וניסיון משותף לפרימה שלה, או דווקא הישארות שלה וניתוב באופן עקיף לפתרונות אחרים. הברית הטיפולית והקשר שנרקם תורם לכך עוד יותר.

אז לסיכום, התנגדויות מניעות אותנו בחיים וגם שומרות עלינו. התנגדויות זה לאו דווקא דבר לא טוב. התמודדות עם התנגדויות יכולה להשתנות בין מטפלים ומושפעת בין היתר מהאדם עצמו ומהקשר הטיפולי. התמודדות מול ההתנגדויות יכולה להוביל לשינוי שנכון יותר עבור המטופל ובסופו של דבר לדבר הנחשק- קבלה.

להאזנה מלאה לפודקאסט שלנו בנושא התנגדויות לחצו כאן

מקורות:

https://psycnet.apa.org/record/2002-01390-014

https://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA/

The Counseling Psychologist 1983 11: 35 Edward S. Bordin A Working Alliance Based Model of Supervision

לרוב הגמגום לא ניתן להסתרה וכשאדם שמגמגם פותח בשיחה ניתן להבחין בשונות שבדיבור. אך, ישנו סוג גמגום שנפוץ מאד ואינו מדובר כמעט ובו סימפטומים של גמגום שאינו נשמע.

גמגום סמוי – COVERT STUTTERING

לאנשים עם גמגום סמוי, יש גמגום. יחד עם הגמגום יש להם את היכולת להסתיר ולהסוות אותו לפני שהוא מגיע לפני השטח על ידי החלפות של מילים קשות שבהן חושבים שיהיה גמגום למילים קלות יותר, לעיתים השמטה של הברות או מילים ובמקרים אחרים הימנעות מדיבור. לרוב, למאזינים לא יהיה מושג על הקושי בדיבור שבן השיח חווה. למעשה, אנשים אלו חווים חווית דיבור מעייפת ומתישה לטווח הארוך בגלל המאבק המתמיד והניסיון להימלט מהביטויים השונים של לקות השטף. הסיבה המרכזית לחוויית הדיבור השלילית היא מאבק פיזי- הצורך בהתגייסות של כל הגוף בכדי להיות מרוכז סביב מה שיוצא מהפה. הסיבה השנייה היא  מאבק רגשי שמלווה ברגשות ומחשבות התופסות את הדיבור כגורם מאיים. כתוצאה מכך, נוצר פער בין הכוונה הראשונית של התוכן לבין מה שנאמר בפועל כתוצאה מהחלפות והשמטות ולרוב יווצר תסכול, שעלול להוביל לרגשות של עצב, כעס, וחוסר אונים.

מה ההבדל בין גמגום סמוי לגמגום גלוי?

גם בגמגום סמוי וגם בגמגום גלוי יש את מאפייני הליבה של הגמגום הכוללות חזרות, חסימות, הארכות וכן את החשש הנלווה לדיבור- חרדה והימנעות. בשתי המצבים יופיע הניסיון להימנע מרגע הגמגום. אך, אצל אדם שמגמגם באופן סמוי, המאזין לרוב לא יבחין ברגע הגמגום כלל, בעוד שאצל אדם שמגמגם באופן גלוי הגמגום והמאבק המתלווה יהיו ניכרים לאוזן ובדרך כלל גם לעין.

לדוגמה, כאשר אדם שמגמגם בגלוי חושב שהוא עומד לגמגם, הוא ינסה למנוע את הגמגום, על ידי חזרה על ההברה או המילה, הוספת צליל כמו אאה, לעיתים עצימת עיניים או מאבק פיזי אחר. כל זאת כדי להתגבר על הגמגום ולהצליח להפיק את המילה ולהוציא אותה החוצה. המאזין יהיה מודע לרגע הגמגום ובד"כ ימתין בסבלנות ויבין שלפניו אדם עם הפרעת שטף.

אדם שמגמגם גמגום סמוי, כאשר הוא חש שמגיע אליו רגע של גמגום, הוא ינסה לקחת את הזמן, לערוך פעולה שנותנת לו מרווח נשימה והתארגנות על המבע ורק אז יתחיל מחדש את המשפט עם ניסוחים מעט שונים כדי להימנע מהמילה הבעייתית.

בשתי הדוגמאות הדובר נמנע מרגע הגמגום, אך האדם שמגמגם באופן סמוי ברובד הגלוי הצליח לעשות זאת באופן שדומה יותר לדיבור שוטף בדרך כלל, וברובד הסמוי החוויה האישית שלו כללה מאבק פיזי ונפשי משמעותיים.

אחד ממוקדי הקושי הוא שבמקרים רבים האנשים שחווים גמגום סמוי אינם יודעים מהי האבחנה שלהם ואינם מודעים לדרכי הטיפול השונות וזה מגביר עבורם את התסכול וחוסר הוודאות.

התמודדות נוספת מאתגרת לא פחות שאיתה מתמודדים אנשים שחווים גמגום סמוי היא חוויית הבדידות וחוסר הבנה סביבתית למצוקה שלהם עקב השקיפות של ההפרעה.

טיפול נכון יכלול בד"כ ידע מספק על מגוון הסימפטומים הנלווים להפרעה, מרכיבים רגשיים של קבלה, חמלה עצמית ועבודה על מחשבות מגבילות. בנוסף טכניקות דיבור יעילות שיסייעו לאדם שמגמגם להגיע לחוויית דיבור טובה יותר ע"י הבנת אופן פעילות מנגנון הדיבור ושליטה רבה יותר עליו.

אסף וינברום בן 40, מעצב ויצרן של תאורה, ומרצה במכון הטכנולוגי, מטופל מדהים שמשתף אותנו בתהליכים שעבר במסע לגילוי חוויית דיבור אחרת:

"מגיל קטן הייתי במגוון טיפולים אבל לא הלך לי. התעלמתי מזה שנים אך זה תמיד היה בא וחוזר בזמן שאני לחוץ, ובמיוחד לפני הרצאה חשובה. שם הגמגום פוגש אותי מאד. שנים הייתי בארון הגמגום, כל הזמן הייתי עסוק בלהסתיר את עצמי ולכן הייתי משתמש בהרבה מאבק שהיה מתבטא בשרירים תפוסים, לחץ, חוסר תשומת לב לבן השיח, חוסר הנאה מרגע הדיבור, חוסר קשיבות לקהל וחוסר פניות לחוויית הרגע הנוכחי. הייתי פשוט בעולם משל עצמי. עולם שבו אני עסוק במחשבות סביב הדיבור שלי שמייצרות אצלי תחושות לחץ. לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה להצליח לבטא את עצמי מתוך חוויה רגועה יותר והחלטתי שאני מחפש טיפול. חיפשתי ומצאתי שיש דרך ויש מוצא, הגעתי אליכם – לנובוטוק. בעזרת הטיפול הרגשי שמתי לב לכך שאני מספר לעצמי סיפור פנימי בו יש אמונות מגבילות, מחשבות שליליות והרבה רגשות קשים. שמתי לב שיש לי הקשרים מוחיים שקיימים אצלי בראש והם בכלל לא נכונים. בטיפול עבדנו על פרימת הקשרים האלו ויצירת קשרים חדשים. קיבלתי כלים טכניים שנתנו לי לשלוט יותר בדיבור ולחוות חוויה רגועה יותר.

אני רוצה להעביר מסר חשוב לכל האנשים שמתמודדים עם גמגום: אל תימנעו.. תעשו את מה שחשוב לכם מתוך הנאה ותזכרו שיש דרך אחרת לחיות."