עד לפני כמה עשורים עדיין חשבו שהטיפול המיטבי עבור גמגום וקשיי שטף הינו בעל היבטים טכניים בלבד. במונחים היסטוריים זה היה אתמול ממש.
עם התפתחות המחקר בתחומים הרגשיים השונים הבינו כי טיפול הוליסטי עבור גמגום חייב לכלול גם מאפיינים של היבטים רגשיים מהם הדיבור מושפע ועליהם הפרעת השטף משפיעה.
הדרך הרגשית עברה גם היא התפתחות החל מהיפנוזות ועד להליך טיפולי אותו עובר המטופל ע"י ריפוי עצמי בליווי מקצועי.
אופיר ברנשטם, מנטור רגשי – מאפשר בגישת העבודה של ביירון קייטי ובגישות נוספות ומלווה אנשים שיש להם גמגום במסגרת נובוטוק כחלק מההסתכלות ההוליסטית על מערכת קשיי השטף, משתף בתובנות מתוך עולם הטיפול הרגשי בגמגום.
כל האנשים שאני נפגש איתם במסגרת הליווי הרגשי בנובוטוק מדברים על חוויה חברתית אל מול הגמגום שלהם. בשלב מסוים בחיים שלהם הגמגום החל להוות עניין ולתפוס מקום בתודעה שלהם, בדרך כלל זה מתרחש בשלב של המעבר מילד לילד בוגר יותר, בזמן שתגובות הסביבה מתחילות להיות חשובות בעיני הילד.
יצירת תקשורת עם האחרים מגבירה את תחושת הביטחון והשייכות שלנו ומאפשרת לנו לשרוד ואף לשגשג בחברה בה אנו חיים ופועלים.
לקות שטף הדיבור/הגמגום פוגמים מעצם טבעם ביכולת שלנו לתקשר בצורה תקינה עם האחרים. הגמגום לא רק מפריע לנו להצליח לדבר ולהעביר את המסר, הוא גם מעורר פעמים רבות תגובות שליליות מצד האחרים (חיקויים, מבטים, הערות…) המתפרשות על ידנו כדחייה חברתית.
מכיוון שחוויית דיבור זו חוזרת על עצמה שוב ושוב במהלך חיינו, היא משנה בהדרגתיות את תפיסת המציאות שלנו: העולם מתחיל להחוות על ידנו כמקום לא בטוח, האחרים נתפסים בעיננו כמי שבוחנים ושופטים אותנו רק על פי יכולת הדיבור, הגמגום נתפס כסוד שעלינו להסתיר, וכתוצאה מכך אנו הופכים להיות דרוכים ומתוחים רוב הזמן בכדי למנוע את הישנותה של חוויה זו בחיינו.
בשלב זה חוויית הדיבור הופכת לחוויה מסוכנת בה לא רואים אותי, לא שומעים אותי ואין לי מקום. מה שמשותף לכל בני האדם זה הרצון הבסיסי האנושי של להיות חלק. חלק מסביבה תומכת, חלק מקהילה וחלק ממשפחה. הנטייה של הגוף שלנו מתבססת על הבנה קדומה בה הישרדות אפשרית רק כחלק משבט.
והם – הילדים שמגמגמים שכיום יכולים להיות מבוגרים, הרגישו שלא היה להם מקום והם לא היו חלק מכולם.
ובעצם כאן הקשר בין דיבור לחוויה שלילית.
בשביל לשנות את החוויה הזאת לטובה יותר ניתן להשתמש במגוון כלים. אציג חלק מהם:
- קודם כל ידע- כחלק מעבודה רגשית בכל התחומים יש להעביר למטופל בסיס ידע על מושגים פסיכולוגיים שקשורים לחוויה שהוא חווה. בהמשך התהליך תערך העמקה בכל מושג ובקשר של המושג למטופל.
- קבלה- נערכת עבודה על ההבנה כי מגוון התגובות וההתנהגויות שהאדם המגמגם סיגל לעצמו הן לגיטימיות. הכי נורמלי שבעת שאדם מרגיש שאין לו מקום זה לנסות להיאבק, לברוח או לקפוא. מתוך המודעות הזו נוצר נירמול.
- הבנת התפיסות שמנהלות את ההתנהגות- בהמשך מתוך התעמקות בסיטואציות שהכילו חוויות לא טובות בדיבור מבינים מה הייתה המחשבה או התפיסה שהובילה את ההתנהגות של ברח, הילחם או קפא.
- חקירה למחשבה- מתוך המחשבות האלו שהמטופל מעלה מציגים תהליך של חקירה לאותה מחשבה- האם המחשבה מסייעת באותה סיטואציה או שמרחיקה אותו מלהתקדם אל עבר הערכים שלו ולעשות את מה שחשוב לו.
השאלה הראשונה תהיה הם בכלל המחשבה הזו היא אמת.
השאלה השנייה תהווה הבנה גופנית ורגשית- מה קורה לי שאני מאמין למחשבה הזו.
והשאלה השלישית תהיה מי תהיה ללא המחשבה באותה סיטואציה.
בשלב זה המטופלים מתחילים לחייך ולהבין שהם יכולים להיות רגועים הרבה יותר אם רק תפיסת החיים שלהם תהיה גמישה יותר.
לפעמים זה רק מתסכל יותר להבין מי אני יכול להיות ללא המחשבה ולהבין שהמחשבות שלי לא מקדמות אותי.
אבל אט אט בזמן שנאדם חווה את החוויה מי יכול להיות ללא המחשבה, זה זכיר בגוף ובפעם הבאה הם מגיבים אחרת.
אנחנו לא נלחמים במחשבות ולא משנים אותם אלא מגמישים את המחשבה לראות עוד דרכים נוספות
- בנוסף, חלק מהותי מהעבודה הוא לערוך דיבור נינוח ע"י דיבור עם טכניקות בשביל לחוות חוויה טובה של דיבור ולראות לאן אנחנו רוצים להתקדם ואיזה אלטרנטיבות אחרות יש.
ההמלצה האישית של אופיר: פגשתי הרבה את הבושה ואת הקושי לדבר על זה. בושה אוהבת חושך כמו עובש שמתפתח במחשכים. תפתחו את הנושא, דברו עליו ותשתפו אחרים מבטיח לכם שתרגישו הקלה מיידית.
