השבוע ניסיתי לחוות את התמודדותו של האדם שמגמגם. זהו תרגיל שמכונה "תקיפת הבושה", הרעיון הוא להיכנס במודע לסיטואציה שגורמת לך לאובדן שיווי משקל, כזאת שמשאירה אותך חשוף ומבויש. פניתי לאדם זר וגמגמתי מאוד. הוספתי גם כמה תנועות לוואי ליתר אמינות ונתתי לעצמי לשקוע אל תוך החוויה והרגשות. ניסיתי להבין מה המטופלים שלי מרגישים, באיזה תגובות הן נתקלים ולמה הם נדרשים ברגע האמת באינטראקציה חברתית. אני חושבת שהמילה שתגדיר את מה שהרגשתי באותו הרגע היא "פגיעות".

מה עולה בראשך כשאת/ה נתקל/ת במילה הזו? מהי הפרשנות שלך למושג הזה?  בכנות, האם הנך חושב/ת שפגיעות וחולשה הן מילים נרדפות?

האמת שפגיעות דורשת אומץ. המון אומץ. ברנה בראון, הינה חוקרת המובילה בעולם בנושא פגיעות. על פי הגדרתה, פגיעות מאופיינת על ידי אי-ודאות, סיכון והיחשפות רגשית. היכולת להכיר בשבריריות, בחוסר הוודאות ובמורכבות של עצמנו בעולם. בראון סבורה שרמת הפגיעות היא המדד לאומץ: להיות פגיע, פירושו להרשות לעצמנו להיות חשופים. בלב רגשות כמו בושה ופחד נמצאת הפגיעות. אך לדעתה, גם בלב האהבה, השייכות, האומץ והאחריות קיימת הפגיעות. אנשים שמסוגלים להתמודד עם רמת פגיעות גבוהה הם אנשים בעלי תחושה של ערך עצמי, יש להם תחושה חזקה של אהבה ושייכות, הם מאמינים שהם ראויים לכך ומתנהלים בלב שלם. יש להם את האומץ להיות לא מושלמים, לחוש חמלה עצמית גם כשהם לא הכי טובים, הכי מוצלחים והכי מדויקים.

גם אם אנחנו אוזרים כבר אומץ להימצא בתוך זירה של חוסר וודאות וחשיפה רגשית, מיד עולים בנו הקולות "אני אף פעם לא _____ מספיק". מניחה שתוך שניות כל אחד יוכל למלא את המילה החסרה על פי הגרסה שלו: אני אף פעם לא טוב מספיק/ לא חזק/ לא מוצלחת מספיק. אני אף פעם לא חכם/ לא בטוחה בעצמי מספיק. אני אף פעם לא מדויק/ רהוט/ברור/תקשורתי מספיק... הקולות הללו פוגעים בנכונות שלנו לקחת בעלות על נקודות התורפה שבנו וביכולת להיות חלק מהעולם בתחושה שאנחנו ראויים לכך, מבלי להתבייש במי שאנחנו. היכולת לחבק את הקושי שלנו, מבלי להיות שיפוטיים כלפי עצמנו או מלאי כעס. היכולת לחוות את התסכול מכך שלא דיברנו כמו שרצינו או לא אמרנו את מה שתכננו ולהישאר ביחסים טובים עם עצמנו.

בראון אומרת כי כדי להתמודד עם הבושה נדרש לזהותה, להבין מה מעורר אותה ולתרגל מודעות לביקורת המתעופפת אצלנו בראש. לדעת לבקש עזרה, לקבל כלים שיסייעו בהתמודדות ולדבר על הבושה. להעז לומר: "אני אדם שמגמגם, יתכן שייקח לי קצת יותר זמן". בושה שואבת את כוחה מכך שלא מדברים עליה. אם נפתח מספיק מודעות באשר לבושה שלנו ונוכל לזהות אותה ולדבר עליה, נוריד אותה לברכיים. בעיצומה של "תקיפת בושה", הדבר הטוב ביותר לעשות מנוגד לחלוטין לאינטואיציה שלנו באותו הרגע. אנחנו צריכים לאזור אומץ ולדבר. הדרך להילחם בבושה ולכבד את מי שאנחנו היא על ידי כך שניקח בעלות על הסיפור שלנו ונחלוק אותו עם מישהו שהרוויח את הזכות לשמוע אותו, מישהו שאוהב אותנו לא למרות נקודות התורפה או החולשות שלנו, אלא בגללן.

קריאה מעצימה ומחדשת,

שלכם,

אביה אמזל