דרכי התמודדות עם המצב והגמגום

בתקופה האחרונה אנחנו מוצפים בבקשות סיוע לאנשים שחווים החמרה בגמגום או לילדים שמופיעים אצלם סימני חרדה ומאפייני גמגום. עקב המצב הביטחוני החמור.

זה הזמן לא להחמיר את החוויה שלכם אלא לתת לה מענה מיידי.

חשוב להבין כי חרדה היא לגיטימית בתקופה זו, והגיוני שבזמני חרדה חווים שינויים בשטף הדיבור.

אך כדאי להכיר דרכי התמודדות עם השינויים בדיבור כדי לא ליצור מאבק עודף והחמרה מוגברת.

כשיוסי ט. מאשקלון סיפר כי לאחרונה מרוב מאמצים להוציא את המילה הוא מעדיף לשתוק ניתנה בנו ההבנה כי יותר גרוע מהחמרה במאפייני המאבק זאת ההימנעות וההסתגרות שנוצרת כתוצאה מהקושי בדיבור.

מה זו הימנעות:

הימנעות היא מושג פסיכולוגי המתאר התנהגות שמתרחשת על מנת למנוע גירוי בלתי נעים.

חשוב מאד להכיר בקשר בין חרדה והימנעות. חרדה מעודדת הימנעות, כלומר, מכיוון שאנחנו חרדים מפני תחושות שליליות מסוימות (כישלון, ביקורת, כעס) אנחנו נמנעים לעשות את מה שעלול להוביל אותנו לתחושות אלו. אבל אם לסבך עוד קצת את הסיפור חשוב לומר כי אנו נמנעים גם מהחרדה עצמה, מן הרגשות והמחשבות הבלתי נעימים שהחרדה מייצרת. אנחנו נמנעים מדברים שאנו תופסים אותם כמעוררי חרדה.

אז כיצד לשכנע אתכם שלא לשתף פעולה עם החרדה ולנסות להימנע מההימנעויות שלכם?

ראשית, ברור כי ככל שתמנעו מדברים שעשויים לקדם, לגדל או להעשיר את חייכם, כך גדל הסיכון שתעצרו את ההתפתחות האישית והחברתיים שלכם. שנית, הימנעויות מובילות לתחושות של כישלון, לירידה בערך ובביטחון העצמי ולהיחלשות נפשית. שלישית, וזאת יש להבין, הימנעויות עוברות תהליך של הכללה. כלומר, כאשר טקטיקת ההימנעות מוכיחה את עצמה כמוצלחת במובן שלא מרגישים חרדה, כך גדל השימוש בהימנעויות והוא מתפרס על פני שטחים נרחבים בחיים ובאישיות, באופן שכזה התפקוד שלנו הולך ומצטמצם לאזורים בטוחים, הנעשים קטנים יותר ויותר, נקיים מחרדה. יכולת ההתמודדות שלנו עם חרדה פוחתת וגם המוטיבציה לעשות זאת.

אל תתמודדו עם זה לבד.

כמה טיפים מעשיים:

  1. חזרו לשגרה – מומלץ לחזור בהקדם להרגלי שגרה בריאים כמו: זמני קימה ושינה, תזונה נכונה ופעילות גופנית ביתית. סדר יום חזרתי יכול לסייע רבות בהפחתת החרדה.

  2. קחו את הזמן – להסתגל לקצב דיבור איטי יותר שמגביר תחושת שליטה ולא דיבור מתוך דחף לסיים.

  3. תעצרו – לנסות לעצור לנשום בסוף כל 2-3 משפטים, לא מומלץ לדבר על שאריות אוויר.

  4. תשתתפו – לנסות להגביר השתתפות בסיטואציות דיבור נוחות, להחליף פחות מילים ולתת לעצמינו חוויה של ביטוי עצמי.

  5. תתייעצו – עם קלינאית תקשורת המוכשרת לתחום הגמגום על התאמות אישיות.

מוזמנים לפנות אלינו ולקבל יעוץ האם אתם זקוקים לאבחון מעמיק.

הרצאה על חוסן נפשי

בימי מלחמת 'חרבות ברזל' חוויית האי וודאות וחוסר השליטה לא פסחה על אף אחד.

לאנשים שיש להם גמגום חוויה לחוצה זו יכולה להשפיע לרעה על מאפייני המאבק בדיבור.

בנובוטוק יצאו בהרצאה בלעדית על התמודדות נכונה בזמן משבר תוך שילוב טכניקות בדיבור וכלים רגשיים של קבלה וחמלה עצמית.

הימנעות

בכתבה זו נציג מושג שרווח באוכלוסייה הכללית המופיע במידה מסויימת אצל כל אדם בכל גיל ושמו הימנעות!

מה זו הימנעות:

הימנעות היא מושג פסיכולוגי המתאר התנהגות שמתרחשת על מנת למנוע גירוי בלתי נעים.

הילדה שלך אמורה להיבחן הבוקר אבל היא מתלוננת על כאבי בטן ובחילות. בדמעות שליש מתחננת לפניך לא ללכת לבית הספר, רק היום… היא מעדיפה להימנע.

אתם אנשים שלא מחבבים חיות מחמד ובזמן הליכה סתמית ברחוב מתקרב אליכם כלב בדיוק מהזן הכי פחות חביב עליכם. מסתבר שתעברו לצד השני או תתרחקו מספר מטרים כדי להימנע מגירוי לא נעים.

הסיפורים היומיומיים הללו מספרים כולם על קיומה של חרדה שאיתה מתמודדים יותר ויותר אנשים בעולם, זאת על רקע אורח החיים רווי המתחים של המציאות בה אנו מתקיימים. החרדה פנים רבות לה. לעיתים נוח לי יותר לתאר את החרדה כמעין יישות, אשר בבעלותה נמצאת חנות תחפושות גדולה. בכל פעם היא יכולה להתחפש שונה, להחוות אחרת, להתחכם. אך בסופו של דבר מדובר באותו העניין. מדובר בחרדה. חרדה יכולה להתבטא בביטויים גופניים רבים כגון כאב ראש, סחרחורות, כאבי בטן, מועקה בחזה, מיחושים בגרון, נימול בידיים וברגליים ועוד. חרדה יכולה להתלות על מצב רוח כלשהו כמו דכאון או להתחפש דרך רגש של ריקנות. חרדה יכולה להיצמד או לייצר מחשבות שליליות בנוגע לעצמנו (אני לא טוב מספיק, אני לא יכול, זה לא מתאים לי..) ולעולם (הוא לא סובל אותי, מסוכן מדיי כאן).
חשוב מאד להכיר בקשר בין חרדה והימנעות. חרדה מעודדת הימנעות, כלומר, מכיוון שאנחנו חרדים מפני תחושות שליליות מסוימות (כישלון, ביקורת, כעס) אנחנו נמנעים לעשות את מה שעלול להוביל אותנו לתחושות אלו. אבל אם לסבך עוד קצת את הסיפור חשוב לומר כי אנו נמנעים גם מהחרדה עצמה, מן הרגשות והמחשבות הבלתי נעימים שהחרדה מייצרת. אנחנו נמנעים מדברים שאנו תופסים אותם כמעוררים חרדה- כך למשל אותה ילדה שחרדה מפני המבחן, היא מנסה לבטל את אירוע הדחק כדי להימנע מהכישלון במבחן, אבל היא עושה זאת גם כדי לא לחוש את אותה חרדה בלתי נסבלת שהיא מרגישה בבוקר. אם אמה או אביה יוותרו לה על המבחן ייפסק כאב הבטן והלחץ יעבור. אפשר לומר שדבר דומה קורה לאימה של הילדה, כאשר היא עצמה חשה חרדה למראה ביתה הסובלת. שתיהן תרגשנה הקלה אם תוותרנה על המבחן.
אז כיצד לשכנע אתכם שלא לשתף פעולה עם החרדה ולנסות להימנע מההימנעויות שלכם? ראשית, ברור כי ככל שתמנעו מדברים שעשויים לקדם, לגדל או להעשיר את חייכם, כך גדל הסיכון שתעצרו את ההתפתחות האישית והחברתיים שלכם. שנית, הימנעויות מובילות לתחושות של כישלון, לירידה בערך ובביטחון העצמי ולהיחלשות נפשית. שלישית, וזאת יש להבין, הימנעויות עוברות תהליך של הכללה. כלומר, כאשר טקטיקת ההימנעות מוכיחה את עצמה כמוצלחת במובן שלא מרגישים חרדה, כך גדל השימוש בהימנעויות והוא מתפרס על פני שטחים נרחבים בחיים ובאישיות, באופן שכזה התפקוד שלנו הולך ומצטמצם לאזורים בטוחים, הנעשים קטנים יותר ויותר, נקיים מחרדה. יכולת ההתמודדות שלנו עם חרדה פוחתת וגם המוטיבציה לעשות זאת.
לפני שנענה על השאלה אז איך אפשר להתמודד עם החרדה נצלול להימנעות שקשורה לגמגום. איזה סוג הימנעויות יש לאנשים שיש להם גמגום?

סוגי הימנעויות לדוגמא:

  • הימנעות משימוש במילים מסוימות. הדובר מחליף מילים "קשות" למילים "קלות" יותר, בהן הסיכוי לגמגם הוא פחות.
  • הימנעות מצלילים מסוימים. אנשים עם גמגום לומדים עם הזמן באילו הגאים הם מגמגמים יותר ולכן זה יוצר מצב של ביצה ותרנגולת, נוצרת הימנעות וחרדה מהגמגום בהגאים מסוימים שגורמים לגמגום רב יותר, במצבים בהם יש צורך להגיד אותם.
  • הימנעות מאנשים מסוימים כמו דמויות סמכותיות, אנשים לא מוכרים, חברים חדשים ועוד..
  • הימנעות ממצבי דיבור למשל: הימנעות מהקראת טקסטים, הימנעות מעריכת פרזנטציות, מדיבור בפני קהל ועוד..

 

איך מתפתחת התנהגות הימנעותית מבחינה תיאורטית?

  1. רצון לדבר ⇦ גמגום ⇦ מעין עונש (ע"י היחיד או הסביבה). כלומר: אדם אומר מילה, מגמגם בה וכתוצאה מכך יכול לחוות נעיצת עיניים, הערה כלשהי מהסביבה, חוסר מובנות מול בן השיח או רגש של אכזבה, תסכול או בושה שמהווים מעין עונש.
  2. בפעם הבאה שהוא צריך לומר את המילה הזו בה גמגם, נוצר סדר חדש:
    מילה ⇦ תחושת חרדה ⇦ גמגום ⇦ עונש. כלומר: בפעם הבאה שהאדם יצטרך להגיד את אותה המילה, הוא יחוש חרדה מלחוות שוב את אותה חוויה שחווה בפעם הקודמת.
  3. בפעם השלישית: מילה ⇦ חרדה ⇦ התנהגות הימנעותית ⇦ ירידה מיידית ברמת החרדה ⇦ חיזוק להימנעות מאמירת המילה.

# כך ההימנעות נלמדת על ידי התניה, ולמעשה נוצרת למידה מוחית בכדי להימנע מגירוי לא נעים.

אז מהן דרכי התמודדות עם הימנעות:

  • זיהוי– זיהוי ההימנעויות ויצירת רשימה של ההימנעויות.

המטופל בוחר מצבים בהם קיימת הימנעות איתה הוא מתמודד.

  • דירוג– דירוג הסיטואציות מהקל אל הכבד- מבחינה רגשית.

המטופל יצור רשימת תוכנית התערבות הכוללת התמודדות עם מצבי ההימנעות בצורה  מדורגת.

  • ניתוח– ניתוח המצבים שבהן יש הימנעות

על המטופל לערוך עם הקלינאית שיחות הבנה על מה מזין את ההימנעויות השונות.

  • עבודה הדרגתית– חשיפה למוקד החרדה תוך עליה הדרגתית במורכבות המשימה.

המטופל יתבקש להישאר במצב מעורר חרדה נמוכה ולא לברוח מהסיטואציה, לא יתקבל חיזוק של הפחתת החרדה באופן מיידי אלא מיתון של תחושת החרדה תוך שימת לב שהמצב אינו גרוע כל כך. תחושות החרדה ילכו ויתמתנו עם הזמן, ובכך שוברים את מעגל החיזוקים של ההימנעות. החיזוק החדש יגרום להתניה מחדש.

מבחינה התנהגותית יש לעבוד על חשיפה, החשיפה צריכה להיות הדרגתית ומותאמת לאדם עצמו. לא נבחר אירוע מעורר חרדה ב- 100%. יש לזהות את יכולת המטופל להתמודד עם הסיטואציה בשלב הרגשי בו הוא נמצא, אך לוודא שהסיטואציה לא מאיימת עליו ברמה שלא יוכל להתמודד איתה.

ניקח בחשבון שיש מצבים שהחשיפות הללו לא יצליחו, אך נוכל לנתח זאת עם המטופל וללמוד מכך.

ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית מתארת באחד מהפודקאסטים שלה כי ישנם רווחים משניים שמקשים על האדם לסיים עם ההימנעות, ושההשתתפות במשהו כוללת גם סיכון להיכשל, והצד שאולי ניכשל מסכן את תחושת הערך שלנו.

תינוקות נולדים עם אומץ ורצון להתנסות בדברים. עם ההתבגרות יש יותר צמצום של מרחבי הבחירה של האדם, וניכרות העדפות ברורות של תחומי השתתפות בחיים. אין אדם שלא נמנע ממשהו אך השאלה היא באיזו רמה ועד כמה ההימנעות הזו פוגעת לו בתפקוד ובחוויית החיים.

החיים של אנשים מצליחים הם מלאים בחוויות וגם בכישלונות.

משפט לסיכום: תשאלו את עצמכם: בעוד 10 שנים, עם מה נרגיש טוב יותר, עם זה שלא עשינו את מה שרצינו, או עם זה שניסינו ויזמנו? עלינו לפחד מההחמצה של הזדמנויות, חוויות, למידה, להיות נוכח ולהיות פתוח למה שקורה. כשאנחנו מפחדים מלהחמיץ, אז הפחד מכשלון מתגמד. אדם שבוחר כן ליזום או להשתתף, הוא מתנסה ומשתפר. באופן טבעי אחרי שיעשה משהו פעם אחת, הוא כנראה יעשה זאת טוב יותר בפעם הבאה.
הפתרון נמצא בהימנעות מהימנעות.

מקורות:

Avoidance Reduction Therapy for Stuttering (ARTS®): An Overview
Vivian Sisskin, University of Maryland, Maryland, USA; Sisskin Stuttering Center; Virginia, USA
Mark Baer, Sisskin Stuttering Center, Virginia, USA

כתיבה:

חגית אורנשטיין ורבקה אלימלך- קלינאיות תקשורת מקצועיות בטיפול בהפרעות שטף וגמגום.

 

התנגדות בטיפול, טוב או רע?

מאת שרון שיש ורבקה אלימלך קלינאיות תקשורת בנובוטוק.

התנגדות יכולה לעלות בהרבה מהקשרים הבינאישיים שלנו בחיים, ובין היתר בקשר שבין מטופל למטפל ולתהליך עצמו.
בהקשר של טיפול בגמגום, לכל אורך התהליך יכולות לעלות התנגדויות: התנגדות לתרגול, התנגדות לביצוע הטכניקה בקליניקה, התנגדות להעברת הטכניקה החוצה לחיי היומיום, התנגדות לשיתוף פעולה בחלק הרגשי שבטיפול ועוד..

נתחיל בלהסביר את המושג התנגדות לפי הפורטל לשירותים פסיכולוגיים. התנגדות היא מושג מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הגדיר התנגדות כ"כל מה שמפריע להמשך העבודה". כלומר, התנגדות היא כל התנהגות של המטופל, מודעת או לא מודעת, אשר מונעת מתוכן מודחק לעלות למודעות ובכך מפריעה לעבודה הטיפולית. למעשה, להתנגדות יש פונקציה הגנתית, שמטרתה להשאיר תכנים מודחקים (זיכרונות ואירועים טראומטיים מהעבר) בלא מודע, כלומר הגוף מזהה ß ומאותת סכנה. מנגנוני הגנה פועלים בטיפול כסוג של התנגדות נגד ההחלמה, הריפוי שמציע הטיפול.

אז לפי גישה אחת, התנגדות עלולה להקשות על תהליך טיפולי ועבודה טיפולית, שכן על המטופל להפגין מידה של שיתוף פעולה, כדי לאפשר לטיפול להתרחש, לפי ההסתכלות הזו נעשית התבוננות על ההתנגדות- מפני מה ההתנגדות מגנה, ונעשה ניסיון לפרש אותה, זאת, על מנת להביא למודעות המטופל את האופן בו ההתנגדויות חוסמות ומקשות עליו בתהליך הטיפולי. על המטפל לזהות את ההתנגדויות, להקשיב להן, לשקף אותן למטופל ולערוך יחד איתו מסע של הבנה על מהותה של ההתנגדות ומציאת דרכי התערבות יעילים.

אז אם נצלול להתנגדות שיכולה להופיע מול הטמעת הטכניקות הנלמדות בקליניקה בטיפול בגמגום נוכל לשמוע אמירה כמו: "אני לא רוצה לדבר בקצב שנוח לי ובטכניקה שלמדתי". נערוך קודם כל זיהוי, ונשקף למטופל את האמירה שוב, נתקדם לניסיון פירוק וחשיבה על אותה אמירה- על מה זה מגן? אולי על השינוי שאני מפחד לעבור? אולי מטרידה אותי המחשבה מה יחשבו עלי? אולי אני מפחד להישמע אחרת?.
כחלק מההתבוננות על ההתנגדות לפעמים המטפל יציע אפשרויות שונות למחשבות חילופיות- מה הרווח מול ההפסד אם אני ממשיך לדבר במאבק? ומה הרווח מול ההפסד אם אני מדבר בקצב נוח? האם אני "משתנה"? האם יזהו זאת בסביבה?, האם זה קשור למקרה בעבר שמשפיע עלי?
מה אני יכול לפספס בדרך כשעולה ההתנגדות? איפה אני מרגיש שהמסר שאני מעביר ברור יותר?

על פי פסיכולוגית האגו, ניתן לראות גישה אחרת להסתכלות על התנגדויות לפי פרויד, האגו מעצב אישיות ומטרתו לפשר במציאות ולאזן בין האיד- הצרכים והדחפים, לסופר אגו- ערכי המוסר והמצפון. האגו המאזן מעלה חלק מההתנגדויות.
ממשיכי פרויד טענו שצריך להתייחס בעדינות להתנגדויות שנכללות כחלק ממנגנון ההגנה ולהסתכל על ההתנגדויות כיצד הן עוזרות לי להתנהל בעולם. לפי גישה זו, ללא סתירה למנגנוני ההגנה, נעשות התאמות וגמישות מצד המטפל ומציאת דרכים יעילות ומותאמות להתמודדות עם ההגנות, למשל: למטופל יש בחירה מתי להשתמש בקצב שנוח לו לדבר בו עם הטכניקה, המטופל יכול לבחור להשתמש רק בחלק מהטכניקות, ובעצם קיום הדרגתיות במצבים בהם המטופל ישתמש בטכניקה.
לפי מחקר משנת 2001 של לארי ושותפיו, מטופלים שחווים התנגדות ברמה גבוהה לטיפול, שיטת הטיפול האפקטיבית יותר עבורם היא טיפול עקיף, הובלה של המטופל לחשיבה עצמאית ומציאת דרכים שיועילו לו תוך אי סתירה להתנגדויות שעולות.  ומטופלים ברמת התנגדות נמוכה יגיבו טוב יותר להתערבות ישירה כמו הדרכה והכוונה גלויה של המטפל ליעדי הטיפול ולדרכי העבודה הנכונים לדעתו למטופל.
ריכוך ההתנגדויות גם נקשר לברית הטיפולית שנוצרת בין המטפל למטופל.
השאיפה היא שהאינטראקציה במשך הזמן שנוצרת תהיה בטוחה ואמיתית, ללא דעות קדומות מצד המטפל. המטפל שואף לאפשר מקום בטוח בו נוצר אמון הדדי.
כאשר נוצר קשר חזק עם האחר, ניתן ליצור שיקוף של ההתנגדות וניסיון משותף לפרימה שלה, או דווקא הישארות שלה וניתוב באופן עקיף לפתרונות אחרים. הברית הטיפולית והקשר שנרקם תורם לכך עוד יותר.

אז לסיכום, התנגדויות מניעות אותנו בחיים וגם שומרות עלינו. התנגדויות זה לאו דווקא דבר לא טוב. התמודדות עם התנגדויות יכולה להשתנות בין מטפלים ומושפעת בין היתר מהאדם עצמו ומהקשר הטיפולי. התמודדות מול ההתנגדויות יכולה להוביל לשינוי שנכון יותר עבור המטופל ובסופו של דבר לדבר הנחשק- קבלה.

 

להאזנה מלאה לפודקאסט שלנו בנושא התנגדויות לחצו כאן

מקורות:

https://psycnet.apa.org/record/2002-01390-014

https://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA/

The Counseling Psychologist 1983 11: 35 Edward S. Bordin A Working Alliance Based Model of Supervision

 

 

 

יום אחד, אתם שומעים שהילד או הילדה הקטנים שלכם, החלו לחזור על מילים או הברות והם החלו להשחיל "מילות פקק" בדיבור (אה…וזה וזה…). המצב החמיר בימים האחרונים, וכאשר אתם מתייעצים עם אנשים בסביבתכם, חלקם אומרים לכם: ״ עזבו, זה יעבור."  אבל אתם דואגים ומבולבלים. מהו הדבר הנכון לעשות?

ובכן ראשית… לנשום עמוק.
תופעה של גמגום בגיל הרך נפוצה מאד (קיימת אצל 5% מהילדים) ומופיעה לרוב לפני גיל 3 שנים. אצל מרבית הילדים הגמגום יחלוף ללא כל צורך בהתערבות מעבר להדרכת הורים ורק אצל 1% מהאוכלוסייה, הגמגום יהפוך כרוני.

בהעדר הדרכה והכוונה מתאימים, תגובת סביבתו של הילד/ה (הורים, משפחה, חברים, הגננת) עלולה לכשעצמה לגרום לילדים להתאמץ להימנע מרגעי הגמגום ובכך להיכנס למאבק.

מכלול תגובות אלו של הילד ושל סביבתו לגמגום, עלולים להכניס את הילד למצב של סחרור, שתוצאתו עלולה להיות החמרה של הגמגום. מתן מענה מוקדם, גם אם בהדרכת הורים בלבד, יכול למנוע את הגדלת כדור השלג.
גם אם נקודת המוצא היא שסביר שהגמגום ייפסק מעצמו, הרי שהתעלמות או המתנה ללא מתן יחס מתאים, מותירה את הילד לבד עם חרדותיו, ואת המשפחה במצב של חוסר וודאות. לעתים די בפגישה אחת או שתיים עם קלינאי תקשורת, על מנת להקל על הילד ועל המשפחה ולאפשר להם התמודדות טובה בתקופה זו.

רחלי עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת רגשית ומדריכת הורים לילדים בגיל הרך מתארת:

בדרך כלל כשאני פוגשת הורים מיד לאחר האבחנה, מדובר ברעם ביום בהיר, הלם. גם אם הם תיארו לעצמם שהילד עם לקות, רק לא יודעים מהי. מצד אחד יש את המימד של ההכחשה "הם טועים, זה לא נראה עליו", ו/או "הוא תקין לחלוטין, לפחות נהנה מהקצבה שהוא מקבל". ומצד שני, הכאב והצער נוכח, קיימת תחושה של איבוד ילד – במונח המקצועי זה נקרא: נוכח נפקד – הילד נוכח, אך הילד שחלמו עליו איננו. "לפני האבחנה, הוא לא התנהג ככה", "הוא יוכל להתגבר על זה, ולהיות כמו ילד רגיל", התגובות יכולות להיות בעת ובעונה אחת מאותם ההורים שנעים על רצף הכאב וכמות המידע שאינו ברור להם עדיין – "למי פונים, מה עושים, היכן הילד ילמד, איך נטפל, לשתף או לא לשתף את המשפחה הקרובה". ועוד…

וכל התגובות הן נורמטיביות, לגיטימיות לתחושות שעולות בהם.

הרגשות הקשים שנמצאים שם לרוב יהיו בעיקר כאב ובלבול.

בדרך כלל כשנולד ילד, אנחנו כהורים, מתכננים לו את החיים – לאיזה מעון נשלח אותו, היכן הוא ילמד בבית ספר, איזה חוגים הוא ילך ולאחר מכן איך הוא יראה כשיהיה בחור. ופתאום, רכבת החיים נעצרת, סוטה מהמסלול הידוע והקבוע שלה, תחושה של עצירה מוחלטת. משהו ברצף של הזמן מתבלבל. פתאום עולות מחשבות על העבר ועל העתיד – מה היה לפני האבחנה? / מה יהיה אחרי? / מציעים הרבה טיפולים, אז יש תקווה שהילד ישתנה? / מה יהיה מסלול חייו? / הוא יוכל להתחתן בכלל?…

אלו תחושות לא פשוטות של הורים שלרוב לוקח זמן עד שהם מביאים אותן לחדר. התחושות יכולות להסתתר לפעמים מאחורי מסך של הכחשה או להסתתר מאחורי כעס על הצוות המקצועי שלא רואה מספיק את היכולות את הילד או לא מקדם אותו מספיק.

שואלים אותי מה את אומרת להורים שמגלים ביום בהיר שונות אצל הילד שלהם?

אז קודם כל אני מקשיבה כי כל הורה מביא משהו אחר לחדר. לפעמים אנחנו מגלים פער בין איך שהאמא מקבלת לאב שמקבל את האבחנה. אם דיברנו על שלבים בקבלה של השונות של הילד אז גם המענה הוא אחר. יש הורים שירגיע אותם מידע ספציפי על האבחנה, ויש הורים שזה רק יציף אותם ונדבר על ההתנהגויות של הילד בבית ואיך זה קשור לאבחנה. ויש הורים שאני שם כדי לשהות בכאב שלהם, לחוות איתם את החוויה של החוסר אונים והבלבול, לשמוע במדויק איך היה האבחון עצמו ומה עבר להם בראש. ואז הם מתפנים ללמוד את הילד, איך לקדם אותו ולהכין אותו לחיים. המטרה שלי היא להביא אותם להשלמה- אני קוראת לזה: להיות שלם ולא מושלם.

רק לאחר שלב ההשלמה הראשוני, שגם הוא יכול להשתנות מידי תקופה, ההורים מקבלים כוח להתמודד עם השונות בבית. לרוב אמליץ על תיווך נכון של השונות של הילד לשאר בני המשפחה. חלק מההורים יערכו פתיחות בצורה מיידית וחלקם יפעלו פחות מהר ויחושו שהם מתמודדים עם סוד שכרגע עובר חשיפה. גם עבור החלק הזה ניתן ללוות אותם צעד בצעד ולסייע להם לגרום לפתיחות משפחתית ולתחושה של שקיפות בכדי לאפשר לילד מצע של שיתוף.

לאחר שלב השיתוף בבית הרבה מההורים שואלים כיצד ניתן לתווך את השונות למסגרת הלימודית. גם כאן סוג ההורים משפיע, חלקם ירצו לשתף וחלקם פחות. אני מסבירה להורים כי ישנו משולש ביטחון עבור הילד והוא קודקוד שבו נמצא הילד, קודקוד בו נמצא ההורה וקודקוד שבו נמצאת המסגרת הלימודית. כל זמן שהקשרים בין חלקי המשולש מתקיימים בצורה טובה הבטחון של הילד נשמר ולכן חשוב ליצור שיתופי פעולה בין חדר הטיפול הפרטני שקורה מחוץ למסגרת אל תוך המסגרת עצמה. שיתוף פעולה הורים-צוות זאת מילת המפתח.

משפט לסיכום.

הורים הם המומחים לילד, אנחנו כמטפלים אולי יודעים לתת כלים, מידע שיכול לעזור להורים ולילד, אבל לדייק את זה לילד ולדעת מה נכון לו, זה ההורים מרגישים. וחשוב לשמור על הביטחון הזה, לצד הידיעה שהילד הוא מורכב מחלקים רבים שגם כהורים אנו לא תמיד מודעים אליהם, ובהדרכה זה המקום ללמוד אותו ביחד ולעזור לו לגדול ולהתמודד עם החיים.

ואל תתביישו לפנות לעזרה. זה רק מראה כמה אתם רואים את הילד, מכווננים אליו. אני מעריצה הורים שבאים להדרכה ועושים עבודה, וזה משפיע, לא רק על הילד. גם על מעגלים נוספים – זוגיות, תקשורת בינאישית, לא נשאר רק שם.

תודה רבה.

 

גמגום סמוי

לרוב הגמגום לא ניתן להסתרה וכשאדם שמגמגם פותח בשיחה ניתן להבחין בשונות שבדיבור. אך, ישנו סוג גמגום שנפוץ מאד ואינו מדובר כמעט ובו סימפטומים של גמגום שאינו נשמע.

גמגום סמוי – COVERT STUTTERING

לאנשים עם גמגום סמוי, יש גמגום. יחד עם הגמגום יש להם את היכולת להסתיר ולהסוות אותו לפני שהוא מגיע לפני השטח על ידי החלפות של מילים קשות שבהן חושבים שיהיה גמגום למילים קלות יותר, לעיתים השמטה של הברות או מילים ובמקרים אחרים הימנעות מדיבור. לרוב, למאזינים לא יהיה מושג על הקושי בדיבור שבן השיח חווה. למעשה, אנשים אלו חווים חווית דיבור מעייפת ומתישה לטווח הארוך בגלל המאבק המתמיד והניסיון להימלט מהביטויים השונים של לקות השטף. הסיבה המרכזית לחוויית הדיבור השלילית היא מאבק פיזי- הצורך בהתגייסות של כל הגוף בכדי להיות מרוכז סביב מה שיוצא מהפה. הסיבה השנייה היא  מאבק רגשי שמלווה ברגשות ומחשבות התופסות את הדיבור כגורם מאיים. כתוצאה מכך, נוצר פער בין הכוונה הראשונית של התוכן לבין מה שנאמר בפועל כתוצאה מהחלפות והשמטות ולרוב יווצר תסכול, שעלול להוביל לרגשות של עצב, כעס, וחוסר אונים.

מה ההבדל בין גמגום סמוי לגמגום גלוי?

גם בגמגום סמוי וגם בגמגום גלוי יש את מאפייני הליבה של הגמגום הכוללות חזרות, חסימות, הארכות וכן את החשש הנלווה לדיבור- חרדה והימנעות. בשתי המצבים יופיע הניסיון להימנע מרגע הגמגום. אך, אצל אדם שמגמגם באופן סמוי, המאזין לרוב לא יבחין ברגע הגמגום כלל, בעוד שאצל אדם שמגמגם באופן גלוי הגמגום והמאבק המתלווה יהיו ניכרים לאוזן ובדרך כלל גם לעין.

לדוגמה, כאשר אדם שמגמגם בגלוי חושב שהוא עומד לגמגם, הוא ינסה למנוע את הגמגום, על ידי חזרה על ההברה או המילה, הוספת צליל כמו אאה, לעיתים עצימת עיניים או מאבק פיזי אחר. כל זאת כדי להתגבר על הגמגום ולהצליח להפיק את המילה ולהוציא אותה החוצה. המאזין יהיה מודע לרגע הגמגום ובד"כ ימתין בסבלנות ויבין שלפניו אדם עם הפרעת שטף.

אדם שמגמגם גמגום סמוי, כאשר הוא חש שמגיע אליו רגע של גמגום, הוא ינסה לקחת את הזמן, לערוך פעולה שנותנת לו מרווח נשימה והתארגנות על המבע ורק אז יתחיל מחדש את המשפט עם ניסוחים מעט שונים כדי להימנע מהמילה הבעייתית.

בשתי הדוגמאות הדובר נמנע מרגע הגמגום, אך האדם שמגמגם באופן סמוי ברובד הגלוי הצליח לעשות זאת באופן שדומה יותר לדיבור שוטף בדרך כלל, וברובד הסמוי החוויה האישית שלו כללה מאבק פיזי ונפשי משמעותיים.

אחד ממוקדי הקושי הוא שבמקרים רבים האנשים שחווים גמגום סמוי אינם יודעים מהי האבחנה שלהם ואינם מודעים לדרכי הטיפול השונות וזה מגביר עבורם את התסכול וחוסר הוודאות.

התמודדות נוספת מאתגרת לא פחות שאיתה מתמודדים אנשים שחווים גמגום סמוי היא חוויית הבדידות וחוסר הבנה סביבתית למצוקה שלהם עקב השקיפות של ההפרעה.

טיפול נכון יכלול בד"כ ידע מספק על מגוון הסימפטומים הנלווים להפרעה, מרכיבים רגשיים של קבלה, חמלה עצמית ועבודה על מחשבות מגבילות. בנוסף טכניקות דיבור יעילות שיסייעו לאדם שמגמגם להגיע לחוויית דיבור טובה יותר ע"י הבנת אופן פעילות מנגנון הדיבור ושליטה רבה יותר עליו.

אסף וינברום בן 40, מעצב ויצרן של תאורה, ומרצה במכון הטכנולוגי, מטופל מדהים שמשתף אותנו בתהליכים שעבר במסע לגילוי חוויית דיבור אחרת:

"מגיל קטן הייתי במגוון טיפולים אבל לא הלך לי. התעלמתי מזה שנים אך זה תמיד היה בא וחוזר בזמן שאני לחוץ, ובמיוחד לפני הרצאה חשובה. שם הגמגום פוגש אותי מאד. שנים הייתי בארון הגמגום, כל הזמן הייתי עסוק בלהסתיר את עצמי ולכן הייתי משתמש בהרבה מאבק שהיה מתבטא בשרירים תפוסים, לחץ, חוסר תשומת לב לבן השיח, חוסר הנאה מרגע הדיבור, חוסר קשיבות לקהל וחוסר פניות לחוויית הרגע הנוכחי. הייתי פשוט בעולם משל עצמי. עולם שבו אני עסוק במחשבות סביב הדיבור שלי שמייצרות אצלי תחושות לחץ. לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה להצליח לבטא את עצמי מתוך חוויה רגועה יותר והחלטתי שאני מחפש טיפול. חיפשתי ומצאתי שיש דרך ויש מוצא, הגעתי אליכם – לנובוטוק. בעזרת הטיפול הרגשי שמתי לב לכך שאני מספר לעצמי סיפור פנימי בו יש אמונות מגבילות, מחשבות שליליות והרבה רגשות קשים. שמתי לב שיש לי הקשרים מוחיים שקיימים אצלי בראש והם בכלל לא נכונים. בטיפול עבדנו על פרימת הקשרים האלו ויצירת קשרים חדשים. קיבלתי כלים טכניים שנתנו לי לשלוט יותר בדיבור ולחוות חוויה רגועה יותר.

אני רוצה להעביר מסר חשוב לכל האנשים שמתמודדים עם גמגום: אל תימנעו.. תעשו את מה שחשוב לכם מתוך הנאה ותזכרו שיש דרך אחרת לחיות."

 

הדרכת להורים לילדים שמגמגמים

"הרגע הראשון שבתור אמא הבנתי שהבן שלי נתקע בדיבור, עושה פרצופים בשביל להצליח לדבר, חוזר על מילה כמה פעמים ופשוט שותק מרוב  תסכול, זה היה הרגע בו חשבתי שחשך עולמי". (אמא של רועי).

5% מהילדים מגיל 2-6 שנים מפתחים גמגום! זה יכול לקרות בכל משפחה.

ניתן להתנחם כי ל-80% מהם זה חולף, אך לא תמיד זה חולף מייד, וגם איך נדע האם זה יחלוף בדיוק לילד הזה? או שמא הוא יהיה מה-20% מתוך הילדים עם גמגום שלהם הגמגום מתקבע…

בשלב שעדיין אין לכם אפשרות לדעת האם זה יחלוף, או שהילד מגמגם כבר למעלה מ (?) חודשים ואז כנראה והגמגום ישאר, לא ניתן לו להתמודד עם זה לבד, וגם אתם כהורים בטח רוצים להתייחס אל הפרעת השטף בצורה שנכון להתייחס אליה.

ולכן, קודם כל נשתמש בפתיחות – שיקוף תוך העלאת המודעות. לא ניצור עודף התייחסות אך נצטרך ליצור שיח פתוח לא שיפוטי עם קבלה.

פתיחות?!

 לדבר על הגמגום בפתיחות – יש עוד ילדים עם גמגום. ברגע הזה גם הרגשות של ההורים נפתחים. בכל גיל בכל תרבות ובכל משפחה השיח יהיה שונה.

מהי פתיחות? הצורה בה מראים לילד כי אנחנו רואים את שעובר עליו.

כל ילד צריך סביבה תומכת, צריך מעטפת חברתית להתמודדויות השונות וסביב הילד קיימות דמויות שנותנות לו סמכות, גבולות, ייעוץ והכוונה. הבנה טובה יותר של נקודת מבטו של הילד השונה, יכולה להשפיע עמוקות על חוויית השונות שלו. תמיכה מתאימה של המשפחה תעזור לילד שמגמגם למצות את יכולותיו ולשגשג באזור הנוחות שלו- בבית.

בשלב בו הילד נראה שמבין מה עובר עליו, זה נראה שזה משפיע על התפקוד שלו עם החברים, עם הצוות החינוכי או בבית. יש חובה להראות לו שאנחנו איתו בחוויה שלו והוא לבד.

פתיחות של ההורה מול הילד היא לקרוא להפרעה בשמה – להשתמש במונח גמגום. אחת הדרכים  היא להיות עם הילד ברגע הגמגום.

הפתיחות יכולה לנוע בין מבט מכיל בשעת התקיעה שלו בדיבור ובין שיח פתוח כמו 'ראיתי שנתקעת, אתה רוצה שאעזור לך ואשלים לך את המילה או שתרצה לומר אותה לבד?' ועוד משפטים או מעשים שאתם כהורים עם האינטואיציות המעולות שלכם יודעים שהן יכולות לתמוך היטב בילד.

יכול להיות שהילד לפעמים יגיב באגרסיביות מסוימת או בהתעלמות אך בסוף הילד יראה שלא קיימת הסתרה והנושא פתוח וזה יסייע לו ליצור פתיחות סביב הסיטואציות שקורות לו בעקבות הגמגום.

חשוב מאד לתת לילד את האפשרות והקבלה פשוט לדבר גם עם גמגום. נקודה.

קיימת גם אפשרות לפתיחות מול הסביבה- שיתוף של המשפחה , הצוות, החברים במסגרת, לפי אופי הילד ולפי רצונותיו. חשוב לשתף אותו כי פתיחות יכולה להציף יותר פגיעות אך מנגד יכולה לסייע לו להיות בפחות מאבק עקב הרצון להסתיר את הביטויים השונים של לקות השטף.

האם ההתייחסות תגרום לגמגום להישאר?

 זאת שאלה נכונה שהורים רבים שואלים, אולי פתיחות תיצור קיבוע?

אז לא!! כמו שנעזור לילד בכל בעיה אחרת כך בדיוק נתייחס לגמגום. אם הגמגום לא יהווה אצלכם מוקד חרדה ותדעו אתם כהורים לתווך אותו נכון לילד, הגמגום אצלו ייתפס כאתגר שיש לו סביבה תומכת שתסייע לו להתמודד ביחד ולא לבד.

הילד שלי מגמגם. למי פונים ומתי?

אז אם אתם מודאגים או שניכר כי הילד שלכם מודאג מומלץ לפנות לטיפול. הטיפול יכול להשתנות עפ"י הצרכים שלכם כמשפחה, עפ"י הגיל של הילד ועפ"י חומרת הגמגום שלו.

הטיפול יכול לנוע החל מהדרכת הורים ללא התערבות טיפולית עם הילד ועד טיפול טכני לילד עצמו.

יש לפנות אך ורק לקלינאיות המתמחות בתחום הגמגום וכדאי לחפש קלינאית עם כלים רגשיים שתתן היבטים שהם קצת יותר מטכניים במהלך הטיפולים.

להאזנה לפודקאסט המלא על הדרכת להורים לילדים שיש להם גמגום ניתן להכנס לקישור הבא

 

במסגרת הגשת טיפול לגמגום ניתן לראות כי ישנה לקות דומה אך שונה שלעיתים רבות מצטרפת אל הגמגום ומייצרת צורך בשינוי במרכיבי הטיפול.

משה הרשקוביץ דוקטורנט בחוג להפרעות בתקשורת ומרצה במכללת אורנים ושאנן מציג מידע עדכני על גמגום בשילוב דיבור חטוף.

מה זה דיבור חטוף?

גמגום זאת תופעה של שמוכרת יותר ויותר בציבור אך דיבור חטוף היא הפרעת שטף אחרת שיכולה להגיע עם גמגום או בנפרד. 1/3 מבעלי הדיבור החטוף יתמודדו גם עם גמגום.

ההגדרה של הדיבור החטוף היא: קצב דיבור שנתפס ע"י המאזין כמהיר מידי או לא אחיד.

מקור הלקות יכול להיות מוסבר ע"י כך שמערכת הפקת הדיבור לא עומדת בקצב בו האדם מדבר.

קיימים 3 סוגים של דיבור חטוף:

  • חוסר שטף משמעותי שאינו אופייני לגמגום: תיקונים באמצע מילה, חזרות על מילים שלמות, שימוש בהרבה מילות פקק..
  • בליעת מילים: הברות או עיצורים מושמטים במילה
  • הפסקות במיקומים לא מותאמים במילה

אז מה מחדשת לנו ההבנה שקיימים אנשים בעלי לקות שטף משולבת בכמה מרכיבים?

ישנם אנשים שאצלם התופעה היא רק בקצב הדיבור. אך אצל חלקם נוספים ללקות השטף של דיבור חטוף גם קשיים פרגמטיים כמו קושי בלקיחת תור, התפרצות לדברי האחר, מודעות נמוכה לרמזים מילוליים או לא מילוליים של בן השיח ועוד… כתוצאה מהדומיננטיות המוגברת בשיחה ניתן לראות כשלים תקשורתיים רבים ואינטראקציות תקשורתיות פחות טובות שעם הזמן גורים אלו יכולים להוביל את הדוברים להימנעות ועד לבידוד חברתי.

מה הביצה ומה התרנגולת בגמגום המשולב עם דיבור חטוף?

עפ"י הספרות כנראה לתופעה יש מקור נוירופיזיולוגי זהה – אזור במוח שכנראה עובד בצורה פחות אופטימלית אך עדיין חסר מחקר בתחום.

ניתן לראות כי זמן הופעת הגמגום בילדות וזמן הופעת הדיבור החטוף זהים אלא שלגמגום ההורים ישימו לב במהירות רבה יותר.

מהן ההשלכות של הדיבור החטוף והגמגום?

השאלה הבסיסית למטופל היא איפה זה משפיע עליך באיכות החיים שלך?

הימנעות זאת התשובה הגורפת של רוב האנשים שסובלים מלקות שטף, לרוב הם יבטאו קשיים בהשתתפות מלאה במעגלי החיים. במחקרים מציגים שאנשים בעלי לקות שטף נמצאים בקבוצת סיכון לפתח בידוד חברתי ומצב סוציואקונומי נמוך.

תפקיד הקלינאי הוא להיכנס לכל הרבדים של ההשפעות של לקות השטף על המטופל ולתת את התמיכה הרגשית הנכונה בנוסף לתמיכה הטכנית של למידת הטכניקות.

ההבנה הבסיסית כי חוויית הדיבור הכללית של האדם שמגמגם נפגעת מסייעת להתערבות נכונה ובעלת תוצאות בשטח.

כיצד מסייעים לאדם שלומד את הטכניקות לשנות את התפקוד שלו בחייו הטבעיים?

מתוך סוגיות פרגמטיות לומדים לזהות את רגשות שותף השיח ולומדים לנהל את השיח בצורה מיטבית עם פרשנות נכונה להשלכות של הסיטואציות התקשורתיות.

זיהוי דפוסי חשיבה שמזינים הימנעות ושינוי דפוסי החשיבה המגבילים האלו תוך חשיפה הדרגתית למוקד החרדה, תוך שילוב של הכלים הטכניים שנלמדו בקליניקה.

התנסות המלווה באיש המקצוע בסיטואציות תקשורתיות שונות תוך יישום מגוון הכלים.

משה מסיים בנימה אישית: בניגוד לחלק מהמיתוסים הישנים שהגדירו את קלינאי התקשורת כמלמדי טכניקות בלבד. כיום חלק מהתפקיד המרכזי של קלינאי התקשורת הוא לסייע בתפקוד גם אם זה סיוע באספקטים רגשיים שונים.

עד לפני כמה עשורים עדיין חשבו שהטיפול המיטבי עבור גמגום וקשיי שטף הינו בעל היבטים טכניים בלבד. במונחים היסטוריים זה היה אתמול ממש.

עם התפתחות המחקר בתחומים הרגשיים השונים הבינו כי טיפול הוליסטי עבור גמגום חייב לכלול גם מאפיינים של היבטים רגשיים מהם הדיבור מושפע ועליהם הפרעת השטף משפיעה.

הדרך הרגשית עברה גם היא התפתחות החל מהיפנוזות ועד להליך טיפולי אותו עובר המטופל ע"י ריפוי עצמי בליווי מקצועי.

אופיר ברנשטם, מנטור רגשי – מאפשר בגישת העבודה של ביירון קייטי ובגישות נוספות ומלווה אנשים שיש להם גמגום במסגרת נובוטוק כחלק מההסתכלות ההוליסטית על מערכת קשיי השטף, משתף בתובנות מתוך עולם הטיפול הרגשי בגמגום.

כל האנשים שאני נפגש איתם במסגרת הליווי הרגשי בנובוטוק מדברים על חוויה חברתית אל מול הגמגום שלהם. בשלב מסוים בחיים שלהם הגמגום החל להוות עניין ולתפוס מקום בתודעה שלהם, בדרך כלל זה מתרחש בשלב של המעבר מילד לילד בוגר יותר, בזמן שתגובות הסביבה מתחילות להיות חשובות בעיני הילד.

יצירת תקשורת עם האחרים מגבירה את תחושת הביטחון והשייכות שלנו ומאפשרת לנו לשרוד ואף לשגשג בחברה בה אנו חיים ופועלים.

לקות שטף הדיבור/הגמגום פוגמים מעצם טבעם ביכולת שלנו לתקשר בצורה תקינה עם האחרים. הגמגום לא רק מפריע לנו להצליח לדבר ולהעביר את המסר, הוא גם מעורר פעמים רבות תגובות שליליות מצד האחרים (חיקויים, מבטים, הערות…) המתפרשות על ידנו כדחייה חברתית.

מכיוון שחוויית דיבור זו חוזרת על עצמה שוב ושוב במהלך חיינו, היא משנה בהדרגתיות את תפיסת המציאות שלנו: העולם מתחיל להחוות על ידנו כמקום לא בטוח, האחרים נתפסים בעיננו כמי שבוחנים ושופטים אותנו רק על פי יכולת הדיבור, הגמגום נתפס כסוד שעלינו להסתיר, וכתוצאה מכך אנו הופכים להיות דרוכים ומתוחים רוב הזמן בכדי למנוע את הישנותה של חוויה זו בחיינו.

בשלב זה חוויית הדיבור הופכת לחוויה מסוכנת בה לא רואים אותי, לא שומעים אותי ואין לי מקום. מה שמשותף לכל בני האדם זה הרצון הבסיסי האנושי של להיות חלק. חלק מסביבה תומכת, חלק מקהילה וחלק ממשפחה. הנטייה של הגוף שלנו מתבססת על הבנה קדומה בה הישרדות אפשרית רק כחלק משבט.

והם – הילדים שמגמגמים שכיום יכולים להיות מבוגרים, הרגישו שלא היה להם מקום והם לא היו חלק מכולם.

ובעצם כאן הקשר בין דיבור לחוויה שלילית.

בשביל לשנות את החוויה הזאת לטובה יותר ניתן להשתמש במגוון כלים. אציג חלק מהם:

  1. קודם כל ידע- כחלק מעבודה רגשית בכל התחומים יש להעביר למטופל בסיס ידע על מושגים פסיכולוגיים שקשורים לחוויה שהוא חווה. בהמשך התהליך תערך העמקה בכל מושג ובקשר של המושג למטופל.
  2. קבלה- נערכת עבודה על ההבנה כי מגוון התגובות וההתנהגויות שהאדם המגמגם סיגל לעצמו הן לגיטימיות. הכי נורמלי שבעת שאדם מרגיש שאין לו מקום זה לנסות להיאבק, לברוח או לקפוא. מתוך המודעות הזו נוצר נירמול.
  3. הבנת התפיסות שמנהלות את ההתנהגות- בהמשך מתוך התעמקות בסיטואציות שהכילו חוויות לא טובות בדיבור מבינים מה הייתה המחשבה או התפיסה שהובילה את ההתנהגות של ברח, הילחם או קפא.
  4. חקירה למחשבה- מתוך המחשבות האלו שהמטופל מעלה מציגים תהליך של חקירה לאותה מחשבה- האם המחשבה מסייעת באותה סיטואציה או שמרחיקה אותו מלהתקדם אל עבר הערכים שלו ולעשות את מה שחשוב לו.

השאלה הראשונה תהיה הם בכלל המחשבה הזו היא אמת.

השאלה השנייה תהווה הבנה גופנית ורגשית- מה קורה לי שאני מאמין למחשבה הזו.

והשאלה השלישית תהיה מי תהיה ללא המחשבה באותה סיטואציה.

בשלב זה המטופלים מתחילים  לחייך ולהבין שהם יכולים להיות רגועים הרבה יותר אם רק תפיסת החיים שלהם תהיה גמישה יותר.

לפעמים זה רק מתסכל יותר להבין מי אני יכול להיות ללא המחשבה ולהבין שהמחשבות שלי לא מקדמות אותי.

אבל אט אט בזמן שנאדם חווה את החוויה מי יכול להיות ללא המחשבה, זה זכיר בגוף ובפעם הבאה הם מגיבים אחרת.

אנחנו לא נלחמים במחשבות ולא משנים אותם אלא מגמישים את המחשבה לראות עוד דרכים נוספות

  1. בנוסף, חלק מהותי מהעבודה הוא לערוך דיבור נינוח ע"י דיבור עם טכניקות בשביל לחוות חוויה טובה של דיבור ולראות לאן אנחנו רוצים להתקדם ואיזה אלטרנטיבות אחרות יש.

ההמלצה האישית של אופיר: פגשתי הרבה את הבושה ואת הקושי לדבר על זה. בושה אוהבת חושך כמו עובש שמתפתח במחשכים. תפתחו את הנושא, דברו עליו ותשתפו אחרים מבטיח לכם שתרגישו הקלה מיידית.

 

גישת המיינדפולנס מבקשת להזמין להתבוננות סקרנית ולא שיפוטית באירועים המתרחשים ברגע הזה ממש. בהרצאה נבין את עולמו של האדם שמגמגם באמצעות גישה זו, ונלמד כיצד תרגול כלים מתחום המיינדפולנס עשוי לאפשר לאדם שמגמגם ולבני משפחתו, התמודדות יעילה יותר עם אתגרים אופייניים לגמגום.
ד"ר איתי גליק, פסיכולוג קליני מומחה, ניהול במשך עשור את מרפאת 'שחף' להפחתת מתח נפשי במרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל השומר. איתי הוא אדם שמגמגם, מטפל באופן פרטני וקבוצתי במטופלים המתמודדים עם גמגום, חרדה וקשיים רגשיים הנלווים למשברי חיים. הוא מדריך ומלמד קלינאיות תקשורת אודות הטיפול הרגשי באנשים שמגמגמים, באמצעות שיטת טיפול מבוססות מיינדפולנס.
לצפייה בוובינר