מאת ערן גולדשטיין
מאפשר בגישת העבודה של ביירון קייטי
אתם בטח מכירים את זה… אתם לומדים טכניקה לשיפור שטף הדיבור, מתרגלים מול הקלינאית, מתרגלים מול התוכנה והולך לכם נהדר. ואז, כאשר אתם מנסים ליישם את טכניקת הדיבור החדשה בחיי היומיום משהו לא הולך, "משהו" מונע מכם להתחיל ליישם, "משהו" גורם לכם לנטוש את טכניקת הדיבור החדשה לטובת דפוס הדיבור הישן שלכם. תמונה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב בקרב אנשים שמגמגמים, המדווחים על ייאוש ותסכול רב כתוצאה מהפער בין היכולת הטובה שהם מפגינים בשעת התרגול ובין יכולתם ליישם, אם בכלל, את טכניקת הדיבור החדשה באינטראקציות חברתיות יומיומיות.
כששואלים אנשים שמגמגמים מהו ה"משהו" הזה שמקשה עליהם את יישום דפוס הדיבור החדש, נשמעות בדרך כלל תשובות הנוגעות לחוסר הנוחות שהם חשים בסיטואציה חברתית ספציפית, בתגובת החרדה והלחץ שמלווה בזמן הדיבור, קצב הדיבור המהיר המוכתב על ידי האחר בשיחה, הצורך לעמוד בכללי הדיבור המקובלים בזמן השיחה, נוכחותו של האחר בזמן השיחה, הופעת הגמגום בזמן הדיבור, התנגדויות פנימיות לטכניקת הדיבור החדשה, דיבור שמתנהל תוך כדי התלהבות או התרגשות או שיחה חטופה "על הדרך" המתאפיינת בהחלפת רשמים מהירים.
כאשר בוחנים תשובות אלו, עלולים התסכול והייאוש להתגבר אף יותר, והרי אלו תמיד יופיעו בזמן שיחה: תמיד נחוש מידה מסוימת של לחץ בזמן הדיבור, תמיד נדבר עם אדם שמכתיב קצב דיבור מהיר ביחס לקצב הדיבור הנדרש בעת יישום טכניקת הדיבור החדשה, תמיד יעמוד מולנו אדם בזמן שיחה, שיתבונן, יקשיב, ואולי ישדר מבוכה (כן, גם כשאנחנו משוחחים בטלפון), תמיד יופיעו תקיעה או גמגום בזמן השיחה ו…תמיד נחוש מידה של התנגדות לטכניקת הדיבור החדשה שלנו, בעיקר בשלבי היישום הראשוניים שלה בחיי היומיום.
כיצד ניתן אם כן להתגבר על מכשולים אלו שהנם חלק בלתי ניפרד מחוויית הדיבור שלנו? הנחת היסוד בגישת IBSR היא שמקור הסבל, המתח וההתנהגויות המקובעות בחיינו (לרבות הקושי ליישם את טכניקת הדיבור החדשה) הינו המחשבות בהן אנו אוחזים. מחשבות המתווכחות עם המציאות אשר מנוסחות כרצון או כצורך שלנו, שהמציאות תהיה שונה מכפי שהיא. בראיה זו, טיבה של הסיטואציה החברתית, תגובת החרדה והלחץ שאנו חווים במהלך השיחה, הגמגום עצמו, נוכחותם של האחרים או קצב הדיבור שמכתיבים האחרים בשעת השיחה הם בסך הכול… המציאות, הם מה שיש, ולכן הם אינם הסיבה לקושי- יישום טכניקת דיבור חדשה.
לעומת זאת, המחשבות בהן אנו אוחזים, המתווכחות עם מציאויות אלו, לדוגמא: "הסיטואציה החברתית צריכה להיות נוחה לי בכדי שאוכל ליישם את טכניקת הדיבור החדשה", או "תגובת החרדה והלחץ צריכה לחלוף בכדי שאוכל ליישם את טכניקת הדיבור החדשה", או "אסור לי לגמגם כאשר אני מיישם את טכניקת הדיבור החדשה" או "אני צריך לעמוד בקצב הדיבור שהאחר מכתיב בשיחה", הן הסיבה הישירה לקושי שלנו ליישם את טכניקת הדיבור החדשה. מחשבות אלו, מעצם טבען, משמשות לנו כהוראות הפעלה המעוררות בנו מתח, חרדה ולחץ אשר בתורם דוחפים אותנו לנטוש את טכניקת הדיבור החדשה לטובת דפוס הדיבור הישן שלנו. כאשר מבינים שהמכשול שעומד בפניי יישום טכניקת הדיבור החדשה, הוא המחשבות בהן אנו אוחזים ולא המציאות עצמה, נגלית בפנינו הדרך לפתרון. גישת IBSR מאפשרת לנו לאתר בקלות יחסית מחשבות אלו ולחקור כל אחת מהן בנפרד באמצעות 4 שאלות ועוד 3 היפוכים.
ארבע השאלות הן:
- האם זו האמת?
- האם אני יודע בוודאות שזו האמת?
- מה קורה, איך אני מגיב שאני מאמין למחשבה?
- מי אהיה ללא המחשבה?
לאחר שעונים על 4 השאלות, אנו פונים להפוך את המחשבה הנחקרת ב3 אופנים.
תהליך חקירת המחשבות באמצעות גישת IBSR הוא תהליך המוביל לשינוי מהותי בתפיסת המציאות שלנו. תהליך זה מאפשר לנו לבחון עד כמה מחשבות אלו עומדות במבחן המציאות שלנו, כאנשים שמגמגמים ומהי מידת השפעתן על אופן התפקוד שלנו במהלך תקשורת חברתית.
בנוסף, מזמינה אותנו חקירת המחשבות לבחון מי היינו יכולים להיות, וכיצד היינו יכולים לדבר ללא השפעתן של מחשבות אלו. בכך גם להניח את היסודות להתהוותה של גרסה חדשה, בוגרת, מקבלת ומשוכללת יותר של עצמנו בכל הקשור לקבלת עצמנו כאנשים שמגמגמים. לקבל את מציאות התגובה הרגשית המורכבת המלווה אותנו במהלך הדיבור, את נוכחותם "המלחיצה" של האחרים ולעודד לקיחת אחריות מלאה על אופן הפקת הדיבור שלנו. אופיו השיטתי של תהליך החקירה בגישת IBSR מאפשר לנו להפחית בהדרגה את מידת האמונה שלנו במחשבות אלו ולאמץ לעצמנו את טכניקת הדיבור החדשה כדפוס הדיבור המועדף עלינו ובכך לסלול לעצמנו את הדרך לשינוי מהותי בחוויית הדיבור שלנו.
