מיכל מלין
קלינאית תקשורת ומטפלת קוגניטיבית-התנהגותית
אם הנך מתמודד עם גמגום, אתה וודאי חווה את השפעת מצבך הרגשי עליו: כאשר אתה לחוץ, מתוח וחרד, מרגיש חסר אונים או חסר ביטחון, הגמגום מחמיר. אם הנך רגוע ושליו, שמח ומלא ביטחון, הגמגום פוחת. מה שפחות ידוע לכל אדם שמגמגם, היא העובדה שהגמגום מושפע גם ממצבו הקוגניטיבי – המחשבה והתפיסה. לתפיסות העולם שלו ואמונות היסוד בהן הוא מאמין, קיימת השפעה מכרעת על מצבו הרגשי. עוד פחות מכך ידועה העובדה שניתן לשנות זאת. ניתן לשנות את המחשבות, השינוי ישפיע על ההרגשות, וההרגשה תשפיע על התוצאה ההתנהגותית- חומרת הגמגום ו/או מידת ההימנעות ממצבי תקשורת שונים. "נו", אתם שואלים, "נשמע הגיוני, אבל איך עושים את זה?" ובכן, שיטת הטיפול המדוברת נקראת CBT – Cognitive Behavior Therapy. זוהי שיטה נפוצה מאוד בעולם המערבי לטיפול בהפרעות חרדה שונות. השיטה מובנית מאוד, מדידה וקצרת מועד. נערכו בה מחקרים רבים, שבהם הוכחה יעילותה מבחינה סטטיסטית. המודל המונח בבסיס עקרונות השיטה הינו המשולש:
כל גורם משפיע על האחר וגם מושפע ממנו. שינוי באחד יגרום שינוי בשני הגורמים האחרים. במהלך הטיפול מנסים להפחית את רגשות המצוקה המלווים את הגמגום כגון: בושה, השפלה, כעס, אשמה, תסכול, אכזבה ובעיקר חרדה ממצבי דיבור שונים באמצעות שינוי המחשבה ו/או שינוי ההתנהגות. בהיבט הקוגניטיבי מעבדים את המחשבה. במונח "מחשבה" אנו כוללים את הפרשנות והמשמעות שאנו נותנים לאירועים המתרחשים סביבנו או בתוכנו במהלך החיים. ניקח לדוגמא את רינה: רינה הולכת ברחוב ורואה כלב בדרכה. רינה פוחדת מכלבים ולכן עוברת לעברו השני של הרחוב. לעומתה גילה, שאף היא הולכת ברחוב ורואה את אותו הכלב, אך גילה מחבבת מאוד כלבים ולכן ניגשת לכלב ומלטפת אותו. מה קרה כאן?
האירוע הינו ניטרלי, אובייקטיבי. הכלב הוא אותו הכלב. מה גרם לרינה להרגיש פחד ולגילה לחוש חיבה? המחשבה! מה שעבר להן בראש באותו רגע, מה שהן אמרו לעצמן, כלומר הפרשנות השונה שהן נתנו לאירוע. רינה חשבה משהו כמו: "כלב הוא מסוכן, הוא עלול לנשוך אותי!" ולכן הרגישה פחד שגרם לה לברוח. גילה חשבה: "איזה כלב חמוד!" ולכן חשה חיבה ורצון לגשת ללטף את הכלב. ניתן להיווכח, כי התהליך המחשבתי, כלומר הפרשנות והמשמעות שאנו מייחסים לאירועים הם היוצרים בנו את הרגשות השונים, המובילים להתנהגות כזו או אחרת. המהלך הינו: אירוע ← מחשבה ← רגש ← התנהגות. למחשבות העולות בראשנו תפקיד משמעותי מאוד, המשפיע על מה שנרגיש ונעשה. במידה ושני הגורמים האחרונים (רגש, התנהגות) אינם כאלו שהיינו רוצים להישאר איתם לעד, כיצד נוכל לשנות את המחשבה? התהליך מתבצע בשלבים: א.זיהוי המחשבות מחשבות אוטומטיות שליליות, הגורמות למצוקה.
ב.בדיקת המחשבות מבחינות שונות: האם הן הגיוניות? תפקודיות? אובייקטיביות? מאוזנות? יעילות? מחשבות שליליות רבות נגועות בעיוותי חשיבה, בשלב זה לומדים לזהותם. מציאת נקודות התורפה של המחשבות הנ"ל בתהליך של הפרכה וערעור על תקפותן ואמיתותן.
ג.מציאת מחשבה אלטרנטיבית שתהיה טובה ומועילה יותר עבורי, אך לא שקרית ומזויפת.
ובחזרה לדוגמה, כאשר רינה תפסיק לחשוב שכלב הוא מסוכן ותגיע למחשבה חלופית יותר תואמת מציאות כגון: "מרבית הכלבים אינם מסוכנים ואין לי סיבה לחשוש שדווקא כלב זה מסוכן ונושך" היא תרגיש פחות פחד והדחף שלה לברוח יפחת. היא אולי לא תלטף כלבים ברחוב, אך בהחלט תתפקד טוב יותר ותרגיש פחות מצוקה.
בהיבט ההתנהגותי, במהלך הטיפול מתרגלים חשיפה הדרגתית של האדם למצבים קשים עבורו, המייצרים אצלו חרדה ברמות גבוהות, שמהם הוא נמנע בד"כ. אם האדם מוכן לחוות את החרדה ולא בורח מן הסיטואציה, החרדה דועכת עם הזמן. כאשר האדם נוכח שהצליח לתפקד ולבצע משימה קשה עבורו החשש ממצב דומה פוחת בהדרגה. אט אט עולים בדרגות הקושי, עד אשר האדם מגלה שהוא מסוגל להתמודד ואין לו עוד צורך להימנע מהמצב מעורר החרדה.
עקומה 1 מתארת את מה שקורה בד"כ. מצב מסוים מעורר חרדה ובנקודה מסוימת, האדם נמנע מאותו מצב ע"מ להפחית את החרדה ובאופן מידי, החרדה יורדת. לטווח הקרוב זה מתגמל את האדם בהפחתת מצוקתו וכך הוא מתרגל להימנע ככל יכולתו ממצבים דומים. אולם, לטווח הארוך, זה משמר את החרדה ולא מועיל לתפקוד. עקומה 2 מתארת מה קורה אם האדם משתדל ואולי אפילו מכריח את עצמו שלא להימנע. החרדה גוברת וגוברת , אך לא לנצח! בשלב מסוים הגוף לא יכול להישאר בstress ומתחילים בו תהליכי דעיכה. בהמשך, החרדה דועכת בצורה הדרגתית, עד שנעלמת. האדם לומד שגם כאשר אינו נמנע בסופו של דבר, החרדה תרד. בפעם הבאה (עקומה 3) כבר יהיה לו יותר קל. הוא יזכור את ההתנסות החיובית שהייתה לו בפעם הקודמת וידע שזה עובר, החרדה בסוף נגמרת. הוא יהיה פחות חרד מלכתחילה והדעיכה תהיה מהירה יותר. וכך הלאה (עקומה 4) עד לרמה שהמצב כבר כמעט לא יעורר בו חרדה.
אם נחזור אל רינה, הפחד שלה מהכלב גרם לה להימנע ממגע אתו ולהתרחקות לצד השני של הכביש. באופן מידי הפחד ירד, אך לטווח הארוך ההתנהגות שימרה את הפחד ותמיד כשתראה כלב תחשוב שההימנעות מצילה אותה ותעבור את הכביש. אך מה יקרה אם תכריח את עצמה לעבור ליד הכלב בכל זאת ותגלה שלא קורה לה כלום? (בהנחה שהכלב אינו רוטוויילר…) בפעם הבאה, התנסות חיובית זו תוכל לסייע לה להפחית את תחושת החרדה ואת הצורך לברוח, עד לירידה משמעותית של הפחד, המצוקה ועד לתפקוד התנהגותי יעיל יותר. ומה יקרה אם היא לא תהיה מסוגלת בבת אחת להכריח את עצמה לעבור ליד הכלב? עובדים על זה בהדרגה. בונים סולם של מצבים דומים אך פחות מפחידים ועוברים שלב שלב עד לבניית הביטחון והקטנת הפחד.
איך זה עובד עם גמגום ? השיטה דומה, הנתונים משתנים. נניח שהאדם שמגמגם חושש לדבר בפני קהל. המחשבות שעוברות לו בראש הן מסוג: יצחקו עלי/ ילעגו לי/ יחשבו שאני אידיוט/ אני עושה לעצמי בושות ועוד. מחשבות מסוג זה יובילו לחרדה, שעלולה לנסוק לגבהים עד שהוא מעדיף לוותר לגמרי. במקרה שאין לו ברירה, הלחץ גובר כל כך עד ששרירי הדיבור מתוחים באופן שגורם לגמגום להתגבר מאוד. הגמגום המוגבר גורם לעוד חרדה וחוזר חלילה. יש צורך בתהליך שילמד את המגמגם למצוא מחשבות חלופיות, יעילות יותר שיעזרו לו להפחית את החרדה לרמות בהן הוא יוכל לתפקד טוב יותר, מבלי להימנע ועם גמגום מופחת. במהלך הטיפול מתחקים אחר המחשבות המובילות לחרדה במצבי דיבור קשים ויוצרים חשיפה הדרגתית למצבים אלו. בכך משיגים הפחתה משמעותית של החרדה ותפקוד יעיל יותר במצבים אלה. כמו בכל טיפול, אין 100% הצלחה, אך ניתן להשיג שיפור דרמטי באיכות חייו של האדם שמגמגם.
